שמחת החג רא

רק כפי אשר קדשוהו עתה מיום ל' לא הוי היום ל"א יום ראשון אלא יום שני וגם בקביעות הראשונה בשעה שעיברו נמי לא קבעו בהדי' ליום ראשון אלא דממילא כך הוי אז אבל מ"מ לא הוי שום סתירה ממה שמקבלין עתה עדות שראו את החודש בזמנו למה שקבעו אז החודש מיום ל"א וזאת שייך דוקא אלא כשעיברו את החודש אבל אם קדשו את החודש בזמנו אפילו דנימא דג"כ לא קבעו ליום ראשון בחודש אבל מ"מ קבעו שהיום הזה שייך לחודש הבא וכיון שהזימו אח"כ את העדים ורוצים לעשותו מעובר נמצא דהיום הזה הי' שייך לחודש העבר בזה שייך לומר אתם אפילו מוטעין נמי ודוק

אך כדי לתרץ כל הקושיות שהקשו בדין זה על הרמב"ם בין מה שהקשו מדידי' אדידי' ובין מה שהקשו על דבריו מסוגית הש"ס דר"ה נראה לי לחדש ולומר דהא דסבירא לי' להרמב"ם דמקדשין למפרע היינו דוקא לענין מה שנוגע לנו מזמן קבלת העדות ולהלן דהיינו מה שנ"מ לנו לענין חשבון הימים שיבאו דחשבינן כאילו נתקדש החודש בזמנו דהיינו אם יבואו. עדים ביום י"ג בניסן כפי מה שעיברנו את החודש ואח"כ כשקבלנו עדותן שראו את הלבנה בזמנה חושבין אותו היום ליום י"ד בניסן ולמחר הוא חג הפסח וכל זה דוקא מה שנוגע להבא אבל לענין הימים שכבר עברו נראה לחדש ולומר דהרמב"ם ג"כ יודה דמה שעברו עברו דאי לאו הכי האיך כתב הרמב"ם בעצמו שם בפ"ג הל' י"ח שאם באו העדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש שאין מאיימין עליהן כלל ומקבלין עדותן דהא נמצא לפי זה דבין ר"ח ובין יוהכ"פ לא עשו כהלכתן ולא הקריבו הקרבנות בזמנן וגם חללו את יוהכ"פ בחמשת הענוים והאיך נוכל לקבלם ומה משום קלקלת הלוים בשיר תקנו שלא לקבל כש"כ וכש"כ משום כל הני חששות בודאי היו צריכין לעשות תקנה שלא לקבלן ועכ"פ היו צריכין לאיים עליהן והאיך כתב הרמב"ם שלא מאיימין עליהם כלל אלא ודאי נראה כמו שכתבתי דלענין מה שעברו חושבין כפי מה שהי' החודש מעובר והר"ה והיוהכ"פ עשו כדין וכדת אך מה שנוגע לענין דלהבא בזה חושבין החודש מיום ל' וגם יכול להיות דר"ה ויוהכ"פ חלו בשבת לפי החשבון שהחודש הי' מעובר ונמצא דחללו שבת אלא ודאי כמו שכתבתי והסברא לזה יכולין לומר דכיון דאית לן דינא דאתם אפילו מוטעין הוא לאו דוקא לענין קידוש החודש אלא ג"כ לענין המועדים היכא דמשום חשבון קלקלו את המועדים אם הטעות הזה בא מהב"ד הגדול שראוים לזה הוי על המועד דין מועד ודוק, ואעפ"י שחידוש גדול הוא זה חפשתי לי חבר ומצאתי שגם המנ"ח במצוה ד' כתב כדברי אך הוא כתב קצת סברא אחרת לזה עיי"ש וברוך שכונתי לדעתו הגדולה ונמצא לפי חידוש זה שאם א' יתנה תנאי שיעשה דבר מה בחודש אלול ויקיים התנאי ביום ל' ולא באו עדים בזמנו דנמצא דקיים התנאי בזמנו ואח"כ יבואו עדים שראו את הלבנה בזמנו דלכאורה לדברי הרמב"ם דמקדשין למפרע נמצא דאיגלאי מילתא למפרע דלא קיים התנאי אבל לדברינו שאמרנו דמה שעבר חושבין כפי שחשבנו דהחודש הוא מעובר והדין דמקדשין למפרע הוא רק מה שנוגע מכאן ולהבא נמצא דלהרמב"ם ג"כ קיים התנאי שפיר ודוק, אך לפי מה שכתבנו ההסבר לחידוש זה משום דאתם אפילו מוטעין הוא אפילו לענין שאר המועדים ולאו דוקא לענין קידוש החודש יכולין לפקפק בזה התנאי אם הוי מקוים או לא דיכול להיות דדוקא לענין ר"ה או יוהכ"פ נחשב למעובר אבל לא לשאר דברים אך לסברת המנ"ח הוא כן ודוק

ואם יש מקום לסברא זו הייתי מחדש ואומר דאם לא באו העדים ביום ל' ואח"כ ביום ל"א באו עדים דראו את החודש בזמנו מ"מ הוי היום ר"ח אע"ג דהרמב"ם סבירא לי' דמקדשין למפרע מ"מ כיון דביארנו לעיל דאע"ג דמקדשין למפרע אעפ"כ מה שעבר עבר נמצא דיום האתמול נחשב לחודש העבר א"כ הוי היום ר"ח בפועל ואע"ג דלענין חשבון החודש ומועדות נחשב היום ליום ב' בחודש אבל מ"מ ר"ח לא תלוי בזה אם הוא לחשבון יום ב' או יום א' אך ורק העיקר דהיום יהי' יום תחילת החודש בפועל וכיון דיום האתמול חשבנו לחשבון העבר נמצא דהיום הוא בפועל תחילת החודש דלא הי' עוד יום נחשב לחודש זה, ולפי זה נתישבו שפיר כל הקושיות דמה שהקשינו מהא דהתקינו שלא יקבלו את העדים מהמנחה ולמעלה מה הועילו חכמים בתקנתן דעכ"פ למחר יקבלום ואדרבא עוד גרע בזה דלאחר התקנה לא יוכלו להקריב מוסף לא היום ולא למחר אבל לדברינו אתי שפיר דאם לא היו מקבלין העדות מן המנחה ולמעלה אפילו דלמחר יקבלו אותן מ"מ נמי יהי' ר"ה למחר משום דסוף כל סוף יהי' למחר יום תחילת השנה בפועל אע"ג דלחשבון הוא יום ב' דכיון דהיום שלא קבלו העדים נתחשב להשנה שעברה ויכולין להקריב בו קרבן מוסף של ר"ה ולכן שייך שפיר לומר דהחודש הוי מעובר אם לא קבלו העדים מן המנחה ולמעלה ויהי' ניחא בזה מה שהקשה הריטב"א ממתניתין דקתני דאם לא הספיקו לומר מקודש עד שמשכה הוי החודש מעובר ולהרמב"ם האיך הוא מעובר כיון דמקדשין למפרע אבל לדברינו ניחא דהא דמקדשין למפרע יהי' נ"מ להחודש הבא אבל החודש שעבר הוי מעובר כיון דסוף כל סוף חשבינן בפועל היום להחודש שעבר, וגם מה שהקשה הריטב"א ז"ל מהא דעל יותר ממהלך לילה ויום אין מחללין את השבת וכתב הרמב"ם משום שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החודש ונמצא דסותר דברי עצמו במה שכתב שם לקמן דמקדשין למפרע אבל לדברינו ניחא דעצם הקושיא למה לא יחללו את השבת על יותר ממהלך לילה ויום כבר ישבתי בעזה"י בטוב טעם אך עיקר הקושיא היתה מדברי הרמב"ם עצמו שכתב ואין עדותן מועלת שכבר נתעבר ולדברינו עתה ניחא דסוף כל סוף דאפילו יקבלו אותן מ"מ לענין עיבור החודש אין מועלת עדותן דאם כבר נתעבר הוי מעובר ונמצא דבפועל לא נתקדש החודש בזמנו ולכן לא יחלל את השבת כאשר ביארנו ודוק

ולענ"ד נראה ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מסוגיא מפורשת בר"ת שם במתניתין (דף כ"ה ע"ב) ראוהו ב"ד ובל ישראל נחקרו העדים ולא