שמחת החג קצח

למול אפילו הבהרת והי' רק על הציצין שאינם מעכבין ודוק

אך באמת הגם שאני עפר תחת כפות רגלי של הגאון הבעל שאגת ארי' ז"ל מ"מ נראה לי לפקפק בעצם ההנחה דסבירא לי' דמצוה מן המובחר גרידא דוחה שבת ותורה היא וללמוד אני צריך ולישב דעת הטור קאתינא, ועיקר ראיתו הוא מהסוגיא דמנחות (דף ס"ד ע"א), מהא דאמר שם רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט והוכיח מכאן השאגת ארי' דמצוה מן המובחר נמי דוחה שבת דהא כחושה כבר שחט ואעפ"כ מתירין לו לשחוט לכתחילה שמינה כדי לקיים מצוה מן המובחר הרי דמצוה מן המובחר נמי דוחה שבת היכא דעיקר המצוה דוחה ולפי זה הקשה הכא לדעת הטור דס"ל דאיכא מצוה מן המובחר למול גם הציצין שאינם מעכבין אפילו פירש א"כ למה בשבת אין צריך לחזור אם פירש, ולענ"ד לא דמי ההיא דהתם לנידון דידן משום דהתם סוף כל סוף יקריבו את השני' השמינה ולא הראשונה הרי דבשני' מקיימין לא רק מצוה מן המובחר אך עיקר המצוה מקיימין בה ונמצא לפי זה דשבת נדחית לא רק מן מצוה מן המובחר אך מעיקר המצוה ושאני היכא כגון בנידון דידן דעיקר המצוה כבר נעשה ואין לשנות בה כלל אך דצריך עוד לקיים מצוה מן המובחר גרידא ולחלל שבת בשביל המצוה מן המובחר גרידא בזה לא מצינו דלדחי ואדרבא נימא כיון דלא מעכב דלא הוי רק מצוה מן המובחר אינה דוחה שבת, ואע"ג דהתם כשבא לשחוט השמינה הרי הכחושה כבר שחט ויכולין לקיים בה המצוה של הקרבת הקרבן הרי דלכאורה דמשום מצוה מן המובחר דוחין שבת שאני התם דהמצוה מן המובחר לא הוי אלא גורם לקיים עיקר המצוה בה והוי כמו שנמצא בהקרבן פסול דלכתחילה דודאי כל זמן שלא נקרב הקרבן מותרין להקריב קרבן אחר והכא נמי כיון דאיכא מצוה מן המובחר להקריב שמינה הוי כמו דין פסול שלא להקריב הקרבן הקודם רק זה אבל מ"מ המצוה מן המובחר לא הוי אלא גורם להקריב עיקר הקרבן בשני' והאיסור שבת דותה עיקר המצוה שמקיימין בה אבל שאני הכא דמצות המילה כבר נתקיים וצריכין לחלל שבת אך ורק משום לקיים המצוה מן המובחר נימא שפיר דמשום מצוה מן המובחר גרידא אין דוחין שבת ודוק

ומתוך דברינו אלה הייתי מחדש ואומר דאפילו היו שתיהן שוות ולא היתה השני' שמינה מן הראשונה והקריב השני' נמי פטור על שחיטת השני' הגם דהתם לכתחילה הי' אסור לו לשחוט מ"מ יכולין לומר כיון דלאחר שחיטה אין מצד הדין שום דין קדימה מהראשונה על השני' והוא אזיל והקריב השני' דנמצא דקיים הקרבן עם השני' ולא עבר על איסור דשבת כלל. ובזה אני מודה שפיר דאם הקריב הראשונה ולא השני' דודאי חייב על השני' כיון דחלל שבת בכדי ולא דמי בזה להיתה השני' שמינה דהתם נראה בודאי דאף דלא הקריב השני' נמי פטור על שחיטת השני' כיון דעשה ברשות דמותר הי' לו לכתחילה לשחוט השני' כדאיתא בסוגיא הנ"ל שהבאתי לעיל אבל בהיו שניהן שיות דאסור לו לשחוט השני' אז בודאי חייב על שחיטת השני' אבל מ"מ נראה דאם הקריב השני' ולא הראשונה יש סברא שפיר לומר דפטור כיון דסוף כל סוף קיים הקרבת הקרבן בהשני' והקרבת הקרבן דוחה שבת והגם שיש סברא לומר כיון דלכתחילה הי' אסור לשחוט נתחייב מיד בקרבן והחיוב לא פקע מיני' אפילו הקריבו אותו אח"כ אבל מ"מ יש צד לומר כהסברא הראשונה ודוק

והרוחנו בזה ליישב דברי הרמב"ם מה שהקשה עליו הלח"מ דהנה הרמב"ם בפ"ב מהל' שגגות הל' ט"ו כתב וז"ל היו לפניו שתי בהמות של ציבור אחת כחושה ואחת שמינה והיתה חובת היום באחת וכו' אם שחט כחושה בתחילה ואח"כ שחט השמינה פטור מקרבן חטאת ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחילה אבל אם שחט שמינה תחילה ואח"כ שחט הכחושה חייב חטאת על התוספות וכו' והקשה שם הלח"מ דהנה בסוגיא דמנחות הנ"ל איתא איתמר שחט שתי חטאות ציבור ואינו צריך אלא אחת אמר רבה ואיתימא ר' אמי חייב על השני' ופטור על הראשונה ואפילו נתכפר לו בשני' ואפילו נמצאת הראשונה כחושה ופרכינן שם והא אמר רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור וכו' הרי דהיכא דהיתה הראשונה כחושה פטור ומשני אי בעית אימא סמי כחושה מקמייתא (פירוש דהא דאיתא במימרא הראשונה של רבה ואפילו נמצאת הראשונה כחושה לא גרסינן ואין הכי נמי דאי היתה כחושה הראשונה דפטור) ואי בעית אימא ההיא ר' אמי אמרה ע"כ תוכן הסוגיא. והקשה הלח"מ אמאי לא כתב הרמב"ם הדין דאפילו נתכפר בשני' נמי חייב על הראשונה כמימרא הראשונה דרבה דעל זה ליכא שום פלוגתא ולענ"ד תקשה אמאי לא כתב הרמב"ם עיקר דין דמימרא הראשונה דרבה דאפילו בשניהן שוות נמי מחויב אם שחט השני' דמדברי הרמב"ם לא ידעינן אלא אם השני' היתה כחושה והראשונה שמינה דחייב אבל היכא דהשני' היתה שוה לראשונה לא נוכל לידע מזה דחייב והי' להרמב"ם לכתוב רבותא יותר ולהביא להלכה מימרא הראשונה דרבה דמיירי בשניהן שוות דחייב אפילו להאיבעית אימא דסמי מכאן כחישה אבל לדברינו דלעיל דיכול להיות דהיכא דהשני' היתה שוה להראשונה דפטור על השני' אם נתכפר בה אתי שפיר ויכולין לומר דמימרא השני' דרבה פליג על מימרא הראשונה בכולה, דמימרא הראשונה סבירא לי' דאפילו היתה הראשונה כחושה דחייב ומימרא השני' דרבה סבירא לי' דאם לא היתה השני' כחושה מהראשונה אפילו היו שתיהן שוות נמי פטור, ויכולין לומר דבזה יפלגו השני האיבעית אימא בש"ס דשם דהאיבעית אימא דמשני סמי מכאן כחושה יסבור כצר הב' שכתבתי לעיל דבשניהן שוות דחייב לכן אם נסמי מכאן כחושה אתי שפיר הגם דמשמע מהמימרא הראשונה דמחייב אפילו היו שתיהן שוות דהא המימרא הראשונה דרבה לא מיירי כלל מכחושה ושמינה מ"מ אתי שפיר משום דסבירא לי' להאיבע"א דגם רבה דמימרא השני' דפוטר הוא דוקא היכא דהשני' היתה שמינה אבל האיבע"א דמשני ההיא ר' אמי אמרה סבירא לי' דאפילו אם נימא כחושה נמי לא אתי שפיר משום דלמימרא השני' גם בשניהן שוות פטור על