שמחת החג קצו

דהנה לענין שבת איתא בשבת (דף קל"ג ע"ב) המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה ובין על הציצין שאינן מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר הרי מכאן דעכ"פ כל זמן שלא פירש חוזר אפילו על ציצין שאינן מעכבין את המילה נמי וא"כ לכאורה בנידון דידן כש"כ דנדחה וחוזר אפילו על הציצין שאינן מעכבין נמי כל זמן שלא פירש. אך מה שהביאנו לידי ספק זה הוא מה דאיתא שם מאן תנא פירש אינו חוזר וכו' אלא אמר ר' אשי הא מני ר' יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת, פירוש ואתי כרבי יוסי דכמו דר' יוסי סבירא לי' התם דכיון דיכולין לקדש את החודש בלא חילול שבת אין מחללין הכא נמי כן כיון דהם ציצין שאינן מעכבין נמצא דהוי מהול שפיר בלא חיתוך דידהו נמי לכן אין מחללין ודחי הש"ס ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם דלא ניתנה שבת לדחות אבל הכא דניתנה שבת לדחות הכי נמי הרי דמה דהציצין שאינן מעכבין דוחה שבת הוא מטעמא דכבר ניתנה שבת לדחות מכח מילה זו (לקמן נבאר סברא זו דניתנה שבת לדחות) אבל הכא בספקתינו דהבהרת הי' רק על מקום ציצין שאינן מעכבין את המילה דנמצא דעיקר המילה לא דחי האיסור דצרעת יכולין לומר שפיר דהציצין שאינן מעכבין בלבד אינם יכולין לדחות את האיסור דצרעת וזאת מודינא שפיר דהיכא דהבהרת הי' על כל מקום המילה אז יכול למול שפיר הציצין שאינן מעכבין נמי כיון דכבר ניתנה צרעת לדחות אבל היכא דהבהרת לא הי' רק על הציצין שאינן מעכבין יכולין לומר שפיר דאינו חוזר ודוק. אך לכאורה לא נצרך הש"ס לטעמא דניתנה שבת לדחות אלא בפירש אבל בלא פירש גם בלא האי טעמא לכאורה חוזר וספקתינו הוא בלא פירש. אך באמת הטעם דניתנה שבת לדחות הוא אפילו בלא פירש דחוזר ג"כ הוא משום טעם זה אך החילוק דבין פירש ולא פירש הוא בסברא אחרת שבזה תלוי אם שייך הטעם דניתנה שבת לדחות בפירש או לא, דעצם הסברא דניתנה שבת לדחות גבי ציצין שאינן מעכבין המילה נראה משום דכיון דעיקר המילה דוחה שבת גם הציצין שאינן מעכבין נחשבין בכלל המילה דנהי דאם לא מלן לגמרי נחשב שפיר למהול אבל מ"מ אם מלן לא הוי כמחתך בשר בעלמא אלא הם בכלל מצות מילה דהוי כמו בשחיטה דבדיעבד כשר ברוב קנה ורוב ושט אבל מ"מ אם שחט כולו גם המיעוט האחרון הוי בכלל השחיטה דהא חזינן דכל הפסולין דשייכי בכל השחיטה שייכי נמי במיעוט בתרא ואף דבזה איכא איבעי' בש"ס הוא משום טעמא אחרינא משום דכיון דעשה בהן פסול לא נחשב זה בכלל שחיטה אבל בודאי היכא דשחטן בכשרות דודאי דנחשב לשחיטה כשרה כמו עצם השחיטה וכמו כן הכא נהי דאם מל בלא ציצין שאינן מעכבין המילה כשרה ולא הוי ערל אבל כש"כ וכש"כ היכא דמל לגמרי דנחשב הדבר למילה בעצם והסברא לזה נראה פשוט דהא באמת גבי מילה ושחיטה הא דסגי ברוב הוא משום דאמרינן רובו ככולו. משום דהוי כמהול כולו וכיון דהא דסגי בלא מילת ציצין שאינן מעכבין את המילה הוא משום דאמרינן דהוי כמו שמל כולו כש"כ היכא דמל כולו באמת דנחשב הדבר למילה בעצם וכיון שכן דוחה שפיר שבת כיון דהדין ניתן דמילה דוחה שבת ועצם המילה דחה שבת גם מילת הציצין שאינן מעכבין הם בכלל זה וזהו סברת הש"ס דכיון דניתנה שבת לדחות נדחה ג"כ משום הציצין שאינן מעכבין

אך כל זה בלא פירש הסברא הוא בפשטות כאשר ביארנו אבל בפירש יש לחקור בזה דיכולין לומר דנהי דבעידנא דמל גם הציצין שאינן מעכבין נחשבין בכלל המילה אבל אם בשעת מילה לא מלן ופירש והתינוק נחשב כבר למהול כיון דנשאר רק ציצין שאינן מעכבין את המילה א"כ כשחתך אח"כ לא הוי אלא כמחתך בשר בעלמא דאין להם שום שייכות עם המילה הקודמת או נימא דכיון דביום זה הוי זמן למולן ומצד הדין לכתחילה צריך לחתוך כל העור המכסה את העטרה לכן כשמחתך אח"כ נצטרף להמילה הקודמת ובזה החקירה תלוי אם פירש חוזר או לא כמו דמוקי הש"ס שם בסוף דמאן תנא דפירש אינו חוזר הוא רבנן דר"י דסבירא להו גבי לחם הפנים דכיון דכתיב לפני תמיד דלחם הפנים צריך להיות תמיד לפני ד' לכן סבירא להו לרבנן כשמסלק לחה"פ צריך להיות טפחו של מסלק בצד טפחו של מניח את לחם הפני של שבוע הבא ור' יוסי סבירא לי' דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה נקרא תמיד דההפסקה שהי' ביניהן לאו כלום הוא לכן הכא נמי לא נחשב ההפסקה לכלום וכשמל אח"כ הציצין שאינן מעכבין את המילה נצטרף המעשה להמילה הקודמת ולרבנן דסבירא להו דצריך להיות טפחו של מסלק בצד טפחו של מניח סבירא להו דאם פירש אינו חוזר משום דכיון דהיתה הפסקה בין עיקר המילה למילת הציצין שאינן מעכבין א"כ נחשב כנגמר מעשה המילה ומה שמחתך אח"כ את הציצין שאינן מעכבין הוי כמחתך בשר בעלמא אבל סוף כל סוף ראינו מזה מה שביארנו דלמאן דסבירא לי' דפירש חוזר משום דסבירא לי' דמילת הציצין שאינן מעכבין לא הוי כהתחלה אחרת אך שייך להמילה הקודמת למ"ד זה ל"ש פירש ול"ש לא פירש שוו להדדי וכיון דהש"ס מסיק למ"ד זה דטעמא דפירש חוזר דהוא משום דניתנה שבת לדחות גם בלא פירש דחוזר הוא משום האי טעמא נמי ודוק

ולכאורה יכולין לומר דהטעם דניתנה שבת לדחות גבי פירש דחוזר לא נאמר אלא לפי מאי דרצה שם לאוקמי כרבי יוסי אבל לרבנן דר' יוסי גם בלא הטעם דניתנה שבת לדחות נמי פירש חוזר דלא צריכינן לטעמא דניתנה שבת לדחות כלל דהא הם סבירא להו דאפילו נראה בעליל נמי דוחה שבת הגם דלא ניתנה שבת לדחות אך באמת טעמא דרבנן דסבירא להו דמחללין השבת אף דנראה בעליל טעמא אחרינא איכא בזה דהא באמת קשיא לכאורה הלכתא אהלכתא דהא הש"ס רצה לאוקמי דמאן תנא דפירש אינו חוזר ר' יוסי היא משמע דלרבנן פירש חוזר והש"ס דדחי הוא לאידך גיסא דאפילו ר' יוסי נמי. סבירא ליה דפירש חוזר אבל רבנן משמע דפשיטא להו דפירש חוזר וא"כ קשה דהא פסקינן כרבנן דר' יוסי דאפילו נראה בעליל נמי מחללין השבת ובזה פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מילה דעל, ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וקשיא