שמחת החג קצה

דחייב והשוחט לשם קרבן ציבור דדוחה את השבת רק לפעמים נפטור נראה לבאר בעזהי"ת בטוב טעם

דהנה כבר ביארנו לעיל דלר"מ דסבירא לי' דבין בא' למול בשבת וא' בע"ש ובין בא' למול בשבת וא' לאחר השבת פוטר ר' יהושע מוכרחין לומר דהטעם הוא משום דניתנה שבת לדחות אצלו והביאור מזה כבר ביארנו לעיל משום דקולא הוא לגבי איסור שבת דלא לחייבו קרבן כיון דניתנה שבת לדחות אצלו, והנה הירושלמי בשבת פרק י"ט הל' ד' גורס במתניתין דלא כש"ס דילן דמחלוקתם הוא בשני תינוקות בא' למול ע"ש וא' בשבת רק הירושלמי גורס כדברי ר"מ דמחלוקתם הוא בשני תינוקות בא' למול בשבת וא' אחר השבת אבל בא' למול בע"ש כ"ע מודו דפטור אם טעה ומל בשבת עיי"ש נמצא לפי ביאורנו לעיל דמוכרחין לומר דהטעם דפטור הוא משום דניתנה שבת לדחות אצלו ונראה דסברא זו לא שייך לומר אלא היכא דטעה ושחט לשם קרבן צבור שאינו קבוע לשחוט תמיד בשבת דהיינו בקרבן שאינו של חובת היום דשבת כגון מוסף של ר"ח או של יו"ט דרק פעמים איתרע דמקריבין אותו בשבת ועל קרבן כזה שייך שפיר לומר כיון דשבת נדחה אצלו לענין שחיטת קרבן זה ממילא הוי קולא לגבי' לענין איסור דשבת ואפילו בטעה ושחט קרבן אחר כסבור שהוא זה אעפ"כ פטור דהא ניתנה שבת לדחות אצלו אבל בטעה ושחט לשם קרבן צבור הקבוע לו שידחה שבת תמיד דהיינו שהוא חובת היום דשבת דהיום גורם שיקרב כגון מוסף דשבת לא שייך לומר דהקרבת הקרבן הוי קולא באיסור שבת אדרבה הקדושה של שבת גרם להקריב הקרבן ומצותו הוא בכך והא דמקריב הקרבן לאו משום דאיסור שבת נדחה רק אדרבה הקדושה דשבת מחייבו להקריב כמו שאין סברא לומר דכל הקרבנות של חובת היום דכפורים דוחין את האיסור דיוהכ"פ דמאי דחי' שייך כאן היכא דקדושת היום הוא בכך והוא הוא הגורם לכך לכן לא שייך לומר במאי דמקריב הקרבן של קדושת היום דהוא קולא בענין שבת לענין דאם טעה והקריב קרבן אחר דלהוי פטור משום דניתנה שבח לדחות אצלו משום דלאו דחי' היא כלל בענין שבת מה שמקריב קרבנות היום ולא שייך לומר ניתנה שבת לדחות אצלו אלא בקרבנות שאין הקרבתן קבועה בשבת כגון מוספין של ר"ח ויו"ט דחל בשבת שייך שפיר לומר דהא דמקריב בשבת הוא משום דשבת נדחה משום קרבן זה ולכך הוי קולא לגבי דידי' באיסור שבת ואם טעה ושחט קרבן אחר לכן פטור וזה סברת ר' ירמי' בין דבר שאין לו קצבה לדבר שיש לו קצבה דדבר שאין לו קצבה מקרי דבר שאין קבוע לעשות דוקא בשבת ואעפ"כ כי איתרע בשבת דחי נמצא דניתנה שבת לדחות אצלו ולכן כי אתי ר' יוסי למתניתין דתינוקות דהתם לפירוש דר' יוסי הוי דבר שיש לו קצבה דהא יודע כמה תינוקות יש לו לימול בשבת אבל לפירוש דר' ירמי' הוי דבר שאין לו קצבה דהא מצות מילה אינו קבוע דוקא להיות בשבת דיהי' המצות מחובת היום דשבת רק אם איתרע להיות בשבת מותר למול א"כ הוי דבר שאין לו קצבה דניתנה שבת לדחות אצלו ולכן כי טעה ומל אחר שאין לו למול בשבת מ"מ פטור משום דאיסור שבת הוי לגבי' קיל דהא ניתנה שבת לדחות אצלו, ודוק היטב בכל זה כי הוא לענ"ד פירוש וביאור הנכון בדברי הירושלמי, אך לכאורה יקשה לפי ביאורינו דאם ישחוט לשם קרבן תמיד של שבת צריך להיות דיהי' פטור משום דקרבן תמיד צריך להיות נחשב לדבר שאין לו קצבה דהא אינו קבוע להיות דוקא בשבת דהא בכל יום איכא תמיד ונמצא דקרבן התמיד לאו קרבן דחובת היום דשבת הוא ומשם משמע דגם בשוחט לשם קרבן תמיד הוי דבר שיש לו קצבה אך התירוץ בזה נראה פשוט דקרבן תמיד של שבת הוי חובת היום דשבת דכל יום ויום גורם לקרבן תמיד דילי' נמצא נמי דהא דמקריבין התמיד בשבת לאו משים דחי' אלא דהיום גורם לקרבן דילי' לכן נחשב קרבן התמיד לדבר שיש לו קצבה ודוק

ולפי דברינו לעיל יתבאר דברי הרמב"ם שפיר דכיון דהרמב"ם כתב הטעם בשני תינוקות דפטור הוא משים דניתנה שבת לדחות אצלו ועיי"ש בפי' המשניות להרמב"ם בפ' ר"א דמילה דמהפך שם הגירסא כמו שגרסינן בירושלמי ועיי"ש (בפי' המשניות) שמפרש דטעמא דפטור הוא משום דניתנה שבת לדחות אצלו ולפי טעמא זה שפיר פסק הרמב"ם דפטור בכל גווני ולא חילק בין אם מל של שבת תחילה או של ע"ש ואחר השבת תחילה דלפי טעמא דניתנה שבת לדחות ליכא נ"מ דבכל גווני פטור והא דפסק שם דשחט לשם קרבנות ציבור דחייב (היינו לפי פי' הכס"מ) היינו משום כיון דקרבנות ציבור יש להן קצבה פירוש דהיינו שקצוב ועומד להקריבן בשבת כדמפרש ר' ירמי' אז לא שייך בהן הטעם דשבת דחוי' היא אצלו כדביארנו לכן פטר הרמב"ם בכל גווני ודוק. אך לפי זה אתי דהא דפסק הרמב"ם דשחט יתר על חובת היום דחייב היינו דוקא בשחט לשם חובת היום ממש כגון דשחט לשם תמידין או מוספין דשבת אבל אם שחט לשם קרבן מוסף דר"ח או יו"ט אם אירע בשבת אז הוי דינא כפסח ופטור משום האי טעמא דניתנה שבת לדחות אצלו דזה הוי כדבר שאין לו קצבה לפי ביאורנו, ולפי זה יכולין קצת להטעים מה שהקשיתי לעיל לפי מה שכתבנו דדברי הרמב"ם אינם משמע כפירוש הכס"מ ולפי זה לא הביא הרמב"ם כלל ההלכה דהשוחט לשם אימורי ציבור חייב ואמאי, אבל לדברינו יכולין לומר דהרמב"ם לא הי' יכול למיפסק סתמא דהשוחט לשם אימורי ציבור חייב דמשמע דהשוחט לשם כל הקרבנות ציבור דחייב דהא איכא קרבנות ציבור דפטור השוחט לשמן כגון ק"צ שאין להן קצבה דהיינו מוסף ר"ח או יו"ט דפטור השוחט לשמן דהוי כמו פסח ולכן לא מצי הרמב"ם להביאו להלכה משום דלא פסיקא לי' ודוק

סימן לא

נסתפקתי בהא דמילה דוחה צרעת האיך יהי' הדין דהבהרת יהי' על מקום הציצין שאינן מעכבין את המילה אם ידחה מצות מילה במקום הציצין שאינן מעכבין את הלתו"ע דצרעת או לא