שמחת החג קצ

דאפילו בירושלים נמי הוי ממון גבוה ואפ"ה אמר ר' חייא בר אבין דיוצאין באתרוג של מע"ש בירושלים משום דאית בי' היתר אכילה וביארנו דהפירוש דהיתר אכילה הוא לאו רשות אכילה אלא זכות אכילה וכיון דר"מ סובר דמע"ש ממון גבוה אפילו בירושלים א"כ אין שייך לחלק בין ירושלים לגבולין וכיון דנאמר דאע"ג דהוי ממון גבוה מ"מ שייך לו המע"ש לאכילה, בגבולין ג"כ נימא הני דאע"ג דאין לו לאכול בגבולין בפועל מ"מ זכות האכילה שיש לו יש לו אפילו בגבולין, אבל רבנן דסברי דבירושלים הוי ממון הדיוט א"כ כשהוא ממון גבוה ליכא בי' במע"ש אפילו זכות האכילה נמי, נמצא לפי זה דלרבנן אליבא דר' חסדא דבגבולין מודו דהוי ממון גבוה ליכא בי' זכות כלל דהא דאוכל בירושלים היינו משום דאז הוי ממון הדיוט נמצא דבשעה דהוי ממון גבוה ליכא בי' אפילו זכות אכילה א"כ לא שייך למקרי שללו, אתי לפי דברינו זה דהא דאמרנו דמה דיש לו זכות האכילה במע"ש הוי שללו אפילו בגבולין אינו שייך לומר אלא אליבא דר"מ דסובר דמעשר שני לעולם הוא ממון גבוה ואעפ"כ יש לו זכות האכילה לכן בגבולין הוי ג"כ שללו דאותו זכות יש לו ג"כ בגבולין אבל לרבנן דסברי דבירושלים הוי ממון הדיוט נמצא דבשעת שהוא ממון גבוה ליכא בי' זכות כלל אפילו זכות של אכילה דהא דאוכל בירושלים הוא משום דהוי ממונו לכן לא שייך לומר אליבא דרבנן דלהוי משללו בגבולין ודוק

והנה הסוגיא דסנהדרין אתי שם אליבא דרבנן דר"מ עיי"ש דהא כל הפירכא שפרכינן שם על ר' חסדא הוא משום דאמר דבגבולין גם רבנן מודו דהוי ממון גבוה ועל זה פרכינן מהא דמע"ש יגנז הרי דהגמרא סובר דמתניתין אתי אליבא דרבנן דר"מ וכיון שכן לא מצי הש"ס לשנויי דאע"ג דהוי ממון גבוה מ"מ מקרי שללו משום דאית בי' זכות אכילה דהא אליבא דרבנן ביארנו דבשעה שהיא ממון גבוה ליכא בי' זכות אכילה כלל לכן מוכרח הש"ס לאוקמי דמיירי דנכנס לירושלים ונפלו מחיצות וכל זה אליבא דרבנן אבל הרמב"ם דפסק כר"מ דמע"ש הוי ממון גבוה אפילו בירושלים וג"כ פסק כר' חייא בר אבין כיון דאית בי' היתר אכילה הוי לכם לכן פסק שפיר דמע"ש יגנז סתם ולא דוקא שנכנס לירושלים דאפילו לא נכנס נמי הוי שללו משום דכיון דאית בי' זכות אכילה אע"ג דהוי ממון גבוה מקרי שללו כדביארנו לעיל ודוק. והא דלא מוקי הש"ס דסנהדרין במאי דפריך על ר' חסדא דסובר דבגבולין גם רבנן מודו דממון גבוה ממתניתין דמע"ש יגנוזו דמתניתין קאי אליבא דר"מ יכולין לומר בפשטות או דהש"ס רוצה ליישב מתניתין אליבא דר' חסדא לדברי הכל אפילו אליבא דרבנן או דנאמר דר' חסדא פליג על ר' חייא דמשום היתר אכילה בלבד לא הוי לכם כמו שאמרנו לעיל וא"כ לא אתי אליבי' מתניתין אפילו אליבא דר"מ משום דכיון דלא הוי לכם לגבי אתרוג לא הוי שללו לגבי עיר הנידחת נמי ודוק

סימן ל

הרמב"ם פ"ב מהל' שגגות הל' ת' כתב וז"נ כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עלי' כרת בשגגה הרי פטור מחטאת מפני שעשה ברשות כיצד וכו' וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת ושכח ומל שניהן בשבת פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחוי' היא אצלו ומצוה עשה אעפ"י שהן שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק וכו' ע"כ. משמע מסתימת דברי הרמב"ם אלו דהא דפטור בחל שניהן לא שנא במל דאחד בשבת תחילה ול"ש במל דשבת תחילה דנמצא דאח"כ כשמל דאחד בשבת או דערב שבת כבר לא ניתנה שבת לדחית אצלו אעפ"כ פטור, והנה דברי הרמב"ם לקוחים מסוגית הש"ס דשבת (דף קל"ז ע"א) דאיתא שם במתניתין מי שהיו לו שני תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב אחד למול בע"ש וא' למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ושם בסוגיא דתני' אמר ר' מאיר לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול בע"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת שהוא פטור על מה נחלקו על מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וכו' עיי"ש בסוגיא, והנה הרמב"ם דפסק דבין דמל את של ע"ש בשבת ובין דמל את של אחד בשבת בשבת דפטור פסק כר' יהושע אליבא דר"מ דפוטר בשניהם, והנה שם ברמב"ם בהל' י"ג כתב וז"ל השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת ופירש שם הכס"מ דהא דכתב הרמב"ם וכן אם שחט יתר על חובת היום כוונתו הוא דשחט קרבנות אחרים לשם אימורי ציבור וע"ז כתב חייב חטאת ומשמע מסתימת לשונו של הרמב"ם דבין דשחט הקרבנות האחרים לשם אימורי ציבור אחר ששחט האימורי ציבור ובין דשחט הקרבנות האחרים לשם האימורי ציבור קודם ששחט האימורי ציבור בעצמן דנמצא דעדיין ניתנה שבת לדחות אצלו להאימורי ציבור אעפ"כ סבירא לי' להרמב"ם דחייב והקשה שם הלח"מ על דברי הרמב"ם אלו מסוגית הש"ס דפסחים (דף ע"ב ע"א) דהנה שם במתניתין (דף ע"א ע"ב) איתא הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואם ראוין הן ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר א"ל ר' אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו וכו' א"ל ר' אליעזר אימורי ציבור יוכיחו שהן מותרין לשמן והשוחט לשמן חייב א"ל ר' יהושע לא אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה (פירש שם רש"י ז"ל וז"ל שיש להן קצבה שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין