שמחת החג קפט

אכילה הוי לכם גבי אתרוג או לענין חיוב חלה, לאו היינו הפירוש רשות אכילה אך מה דשייך לו לאכילה דהיינו זכות האכילה, נראה דלפי מה דאמרנו לעיל דזכות האכילה דהוי שלו יש לו במע"ש אפילו בגבולין נמי והא דאינו יוצא באתרוג של מע"ש בגבולין כבר ביארנו משום דעכ"פ היתר אכילה בפועל ליכא נראה לי לחדש ולומר דכיון דחזינן דלענין לכם במה שיש לו זכות האכילה במע"ש נקרא לכם כמו כן לענין שללה נמי נקרא בזה שללה מה ששייך לו המע"ש לאכילה ולפי זה נראה דאפילו המע"ש בגבולים ולא נכנס לעולם לירושלים נמי נקרא שללה דעיר הנידחת ולא דמי לאתרוג דהתם אפילו מ"ד דסבירא לי' דין ממון בעינן אעפ"כ מודה דאע"ג דאיכא דין ממון מ"מ היכא דליכא בו היתר אכילה בפועל לא הוי שלו אע"ג דאם איכא בי' דין ממון בוודאי הוי שללו לענין עיר הנידחת דאין לך שללו יותר מזה דיש לו ממון בהדבר ויכול למוכרה וליקח בעדה כסף אך מ"מ לענין אתרוג וחלה צריכין היתר אכילה נמי חוץ מזה דיש בו דין ממון משום דכתיב לכם וקיימו חז"ל דלכם היינו היתר אכילה ממש אבל לענין למקרי שללה נראה בודאי דדי בדין ממון לבד וכיון דביארנו דהיתר אכילה דיש לו במע"ש לאו היינו רשות אכילה גרידא אך מה דיש לו זכות האכילה ומשום זכות זה נקרא לכם גבי אתרוג א"כ נראה דמשום זכות זה דהיתר אכילה שייך נמי למקרי שללה וכיון דביארנו דזכות אכילה יש לו במע"ש אפילו בגבולים נמי א"כ אתי לפי זה דאפילו בגבולים נמי הוי שללו ולא תקשה אי נימא דזכות האכילה שיש לו במע"ש הוא דין ממון למקרי שללה דעיר הנידחת וכן לענין לכם אמאי אינו יכול למוכרה או לקדש בו אשה משום דאותו זכות הוא רק לאכילה בלבד אבל ליתן במתנה או למוכרה אין לו כלום, ובאמת זהו חדוש של ר' חייא בר אבין דאילו לאו ר' חייא הייתי אומר דהא דיש לו היתר אכילה במע"ש אין לו שום זכות במע"ש גופי' אפילו לאכילה נמי אך רשות נתן לו הגבוה לאכול ממעשר זה אבל אפילו לאכילה נמי אינו שייך לו והוי כמזמין לחבירו לאכול עמו דאינו נותן לו כלום דאפילו מה שאוכל אוכל דחברי' הכא נמי הייתי אומר דגבוה מזמין לו לאכול מעשרו ויכול להיות שזהו סברת ר' אסי דלר"מ לא נפיק במע"ש משום דסבירא לי' דגבי מע"ש גם זכית אכילה אינו שייך לו אך ר' חייא בר אבין חידש לנו בזה דמה שאוכל מע"ש שלו אע"ג דהוי ממון גבוה היינו משום דאמרינן דזכות האכילה שייך לו אבל רק לאכול ולשום לתוך פיו אבל למכור או לקדש אשה לא ודוק

אך הא דכתבנו לעיל בפשטות דלענין שללו לא איכפת לן אם יש לו היתר אכילה אם לא ודוקא לענין לכם הוי חסרון מה שאין בו היתר אכילה הנה מחד לישנא מדברי רש"י ז"ל שם בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) לא משמע כן דהנה גבי הא דאמר ר' חסדא מחלוקת במע"ש בירושלים וכו' אבל בגבולין ד"ה פטור ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה אבל בגבולין שני פירושין במאי דבגבולין פטורה אפילו לרבנן נמי פירוש א' הוא משום דבגבולין מודו רבנן ג"כ דמע"ש ממון גבוה ופירוש אחר הוא דכיון דאין לה היתר אכילה לא קרינן בי' ראשית עריסותיכם ונלענ"ד לפרש דלפי פירוש הב' לא אמרינן דרבנן מודו דמע"ש בגבולין הוי ממון גבוה רק אע"ג דהוי ממון הדיוט מ"מ פטורה מחלה משום דלא מקרי ראשית עריסותיכם אך לפי זה מאי מותיב ר' יוסף מהא דמע"ש יגנוזו ופריך מזה על ר' חסדא דסבירא לי' דבגבולין סברי רבנן נמי דפטורין מחלה ולדידי' אמאי יגנוזו ולדברינו לעיל דאמרנו דאע"ג דהיתר אכילה הוי חסרון לענין חלה ואתרוג אבל לענין למקרי שללו לא הוי חסרון ואם אית בי' דין ממון נקרא שללו אע"ג דאין בו היתר אכילה תקשה לן לפי זה מאי קושיא על ר' חסדא הא הוא מיירי לענין חלה ולענין חלה אע"ג דהוי ממונו מ"מ לא הוי עריסותיכם משום דליכא בי' היתר אכילה אבל מתניתין דמיירי לענין שללו מקרי שפיר אע"ג דליכא בי' היתר אכילה, וראיתי להרי"ט אלגזי דפריך זאת על לישנא ב' דרש"י אבל סוף כל סוף מוכרחין לומר לפי לשון זה דכמו דאיסור אכילה הוי חסרון לענין לכם גבי אתרוג וחלה הכי נמי הוי חסרון לענין שללו נמי ואי איכא בי' איסור אכילה אע"ג דהוי ממונו לא נקרא שללו וזהו דלא כדברינו לעיל אך זהו דוקא אליבא דלישנא השני דרש"י ז"ל אבל ללשון א' יכולין לומר כפשטי' דלענין שלל לא איכפת לן אי איכא בי' היתר אכילה או לא כמו שהסברא נותנת ולהרמב"ם לשיטתו מוכרחין לומר כצד הא' דאי הוי ממונו נקרא בזה שללו ולא איכפת לן מאי דליכא בי' היתר אכילה דהא כבר ביארנו דלהרמב"ם לשיטתו מוכרחין לומר דהא דקתני מע"ש יגנוזו מיירי דנמצאין עתה בעיר הנידחת, והנה בשלומא אי נימא כפירוש הא' של רש"י ז"ל דהא דבגבולין לרבנן פטור משום דהוי ממון גבוה אתי שפיר מאי דמסקינן שם דמיירי דנכנס לירושלים ונפלו מחיצות ואע"ג דלהרמב"ם מוכרחין לומר דהמע״ש נמצא עתה בגבולין ובגבולין סברי רבנן דהוי ממון גבוה מ"מ לא תקשה כלל משום דאימתי סברי רבנן מע"ש הוי ממון גבוה דוקא היכא דלא נכנס לירושלים כלל אבל היכא דנכנס לירושלים ונעשה ממון הדיוט נשאר כבר ממון הדיוט אפילו היכא דיצא לגבולין נמי כמו שביארנו לעיל ולכן יגנוזו אבל אי נימא דאפילו דהוי ממון הדיוט מ"מ כיון דליכא בי' היתר אכילה לא מקרי שללו א"כ מאי משני דמיירי דנכנס לירושלים אבל מ"מ כיון דמוכרחין לומר דיצא מירושלים לעיר הנידחת א"כ ליכא בי' היתר אכילה ואמאי יגנז אלא ודאי מוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דסבירא לי' כצד הא' דאם הוי ממון הדיוט אפילו לא הוי בי' היתר אכילה נמי הוי שללו ולכן נאסר וכיון שכן יכולין לומר שפיר כמו שביארנו לעיל דכיון דביארנו דהיתר אכילה במע"ש הוא דין זכות במע"ש וכיון דאותו זכות יש לו אפילו בגבולין א"כ מקרי שפיר משום זה שללו אע"ג דליכא בי' היתר אכילה בפועל ודוק

אך לפי זה תקשה מהסוגיא למה אוקמינן דמיירי דנכנס לירושלים נימא כמו שביארנו דכיון דיש לו זכות היתר אכילה מקרי משום זה שלל אפילו בגבולין, אך לא תקשה כלל משים דדברינו לא אתי אלא לר"מ אליבא דר' חייא דכיון דר"מ סובר דאפילו