שמחת החג קפח

בו כלום אבל למ"ד דהיתר אכילה לבד בעינן והכא לכאורה איכא בי' היתר אכילה דהא מותר לאכול אותו בלא זכי' כלל אתי לכאורה דיוכל לצאת בו, וראיתי באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ג' שם בסופו דהשיג שם על מה שכתב המגן אברהם בסימן תרל"ז בשם יראים דאפילו נימא דגזל עכו"ם מותר מ"מ אינו יוצא באתרוג הגזול מן העכו"ם משום דנהי דמותר אבל מ"מ לא הוי לכם משום דשייך לעכו"ם, והשיג שם הא"מ דלפי מה דפסק הרמב"ם דיוצאין באתרוג של מע"ש וכתב המהר"י קורקוס דטעמא הוא משום דפסק כמ"ד בסוכה דלא בעינן דין ממון רק בעינן היתר אכילה בלבד ובאתרוג של מע"ש איכא בי' היתר אכילה א"כ לפי זה יוצאין נמי באתרוג הגזול מן העכו"ם דלמ"ד דגזל עכו"ם מותר איכא בי' היתר אכילה זהו תורף דברי הא"מ, וא"כ נמצא לפי דברי הא"מ דכש"כ בספקתינו באתרוג של הפקר דודאי יוצא בו מק"ו דמה התם דגוף האתרוג שייך לעכו"ם אעפ"כ כיון דגזל עכו"ם מותר ואית בי' היתר אכילה דיוצא בו כ"ש וכ"ש באתרוג של הפקר דאינו שייך לשום איש דודאי יכול לצאת בו כיון דאית בי' היתר אכילה אבל לענ"ד נראה דבאתרוג של הפקר אין יוצאין בו וכש"כ בגזל עכו"ם דלא כדברי הא"מ דנראה דהא דאמר ר' חייא בר אבין דיוצאין במע"ש בירושלים משום דאית בי' היתר אכילה לאו הפירוש דהיתר אכילה היינו מה שיכול לאכול אם רוצה אך הפירוש הוא, במה דיש לו זכות לאכילה דהא דמע"ש אפילו למ"ד דממון גבוה אבל אעפ"כ אין יכול כל אחד מי שרוצה לבוא לאכול בלי נטילת רשות מהבעלים רק זכות האכילה שייך לבעלים על זאת סבירא לי' לר' חייא בר אבין דמשום זכות זה דשייך לבעלים לאכילה נחשב שלו לענין דיכול לצאת באתרוג דמע"ש, דהוא סובר דמה דהבעלים יכולין לאכול מע"ש שלו היינו דהוא שלו לאכילה ונהי דלענין דברים אחרים כגון לקדש אשה או ליתן במתנה וכדומה אינו חשוב ממונו אבל מ"מ כיון דלענין אכילה נתנה לו התורה זכות דאיש אחר אין יכול לאכול מעשרו רק דשייך לאכילה לו בלבד משום זה גופי' נחשב הדבר לשלו דיכול לצאת באתרוג של מע"ש משום דנקרא בזה לכם, דמ"ד דסבירא לי' דצריך להיות ממונו סבירא לי' דגם שווי' של הדבר צריך להיות שלו דיהי' יכול למוכרו או ליתנו במתנה וכדומה אבל מאן דאית לי' דדי בהיתר אכילה בלבד סבירא לי' דבמה דשייך לו זכות אכילה בזה לבד די שיהא נקרא לכם לענין דיכול לצאת באתרוג של מע"ש בירושלים וכל זה לא שייך אלא היכא דשייך לו זכות האכילה אבל היכא דיכול לאכול הדבר אבל מ"מ אין לו שום זכות דהדבר בעצם אין שייך לו כלל אפילו לאכילה נמי אך הא דיכול לאכול הוא משום דאינו שייך לשום איש כגון דהוי הפקר או כגון בגזל עכו"ם למ"ד דגזל עכו"ם מותר זהו לא נקרא היתר אכילה להיות נקרא לכם דיהי' יכול לצאת בו דהא מ"מ לא הוי שלו כלל ואין לו שום זכות בהדבר יותר מאיש אחר וכש"כ בגזל עכו"ם דהדבר שייך לעכו"ם כנלענ"ד ברור, ואח"כ ראיתי בספר אמרי בינה ג"כ דפליג על הא"מ וראי' לסברתי דהא דאמר ר' חסדא היתר אכילה לאו היינו הכוונה היתר אכילה גרידא אך זכות דהיתר אכילה דהנה בלולב הגזול שם (דף ל"ה ע"ב) באתרוג של תרומה טהורה דיצא דכתב שם רש"י ז"ל ד"ה הרי יש בה היתר אכילה וז"ל לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויש בידו להאכילה לבן בתו כהן וכו'. והנה בשלומא אי נימא דהיתר אכילה הוא מה שיש לו זכות לאכילה שייך שפיר לומר הכא בתרומה טהורה דשייך לישראל נהי דהוא בעצמו אסור לאכול אבל מ"מ שייך לו זכות האכילה ויכול ליתן לכל מי שירצה לאכול ומה דבן בתו כהן אוכל מכחו הוי כמו שהוא בעצמו אוכל דהעיקר הוא דזכות האכילה יהי' שייך לו ומה שיכול ליתן לאחריני לאכול הוי כמו שאוכל הוא אבל אי נימא דהיתר אכילה הוא מה דיכול לאכול א"כ מה לי דיכול ליתן לבן בתו כהן אבל מ"מ אינו יכול לאכול בעצמו והוי כמו שאין בו היתר אכילה דמה דבן בתו יכול לאכול הוא מצד עצמו שהוא כהן ומה שיכול ליתן לב"ב כהן לאכילה לא הוי אלא דין ממון בלבד אלא ודאי מוכרחין לומר דהפירוש דהיתר אכילה היינו דשייך לו הדבר לאכילה ולכן כיון דיכול ליתן לאחר לאכול א"כ שייך לו שפיר הדבר לאכילה אעפ"י שהוא בעצמו אינו יכול לאכול משום איזה איסור ודוק. אך לפי זה תקשה לכאורה א"כ אמאי אינו יוצא בגבולין באתרוג של מע"ש וכן עיסת מע"ש אינו מחויב בחלה אלא דוקא בירושלים ולפי דברינו אמאי לא נחייב ג"כ בגבולין כיון דביארנו דהא דאית לי' במע"ש היתר אכילה היינו דלאכילה הוי שלו שיש לו זכות לענין אכילה א"כ אפילו בגבולין נמי אית לי' זכות זה הגם שאינו יכול לאכול אבל מ"מ הרי יש לו הדבר לאכילה בירושלים דהנה אם נאמר כפשטי' דהיתר אכילה היינו מה שיש לו רשות לאכול כמו דסבירא לי' להא"מ שייך שפיר לומר דהיתר אכילה אית לי' דוקא בירושלים אבל לא בגבולין אבל לפי דברינו עתה דהיתר אכילה היינו מה שיש לו הזכות לאכילה והזכות הזה אית לי' אפילו בגבולין נמי אך באמת לא תקשה ולא מידי דלמ"ד דאית לי' היתר אכילה לא עדיפא מלמ"ד דאית לי' דין ממון דכמו דאמרינן דמ"ד דאית לי' דין ממון מ"מ היכא דלא אפשר היתר אכילה בפועל כגון תרומה טמאה דלא יצא אע"ג דהדבר שייך לו והוא ממונו מ"מ צריכין היתר אכילה בפועל כן הוא לדברינו למ"ד דאית לי' היתר אכילה אע"ג דביארנו דהיינו במה דשייך לו הדבר לאכילה מ"מ היתר אכילה בפועל נמי בעינן ולא חדשנו אלא דרשות אכילה גרידא בלא זכות אכילה לאו כלום אבל מ"מ זכות אכילה בלא היתר אכילה בפועל לא הוי אלא כדין ממון בלבד ובאתרוג וחלה דין היתר אכילה בפועל בעינן והגם דכתבנו לעיל דבתרומה טהורה לישראל יצא אע"ג דאין לו היתר אכילה בפועל מ"מ כתבנו דכיון דיש לו זכות האכילה דיכול ליתן לאכול למי שירצה שפיר הרי לכאורה מזה, דאין צריכין היתר אכילה בפועל רק די בזכות אכילה בלבד לא דמי משום דהתם בתרומה יש לו הזכות להאכיל לבן בתו כהן בכל עת שירצה ובכל מקום שרוצה ומה דיוכל להאכיל אחריני הוי כמו שהוא אוכל בעצמו אבל הכא במע"ש נהי דבירושלים יכול לאכול אבל כל זמן שהמע"ש הוא בגבולין אין שייך בו אכילה בכל אדם לא מקרי בזה דיש לו זכות אכילה בירושלים לכם משום דמ"מ היתר אכילה בפועל ליכא כאן לכן בגבולין אין יכול לצאת בו וכן עיסת מע"ש בגבולין פטורה ודוק

וכיון דבאנו לזה דהא דאמרינן דמשום היתר אכילה