שמחת החג קפז

שללו אבל מ"מ הוי כמונח ברשות אחר והוי כשלל רשעים שמונחים בעיר אחרת דאינם נאסרים, ונמצא לפי דברינו אלה דנהי דהוי שללו בין מטעמא דידי דהיינו משום דקדושת דמים לא הוי אלא שעבוד ממון ובין לטעמא דהמנ"ח משום דאי בעי איתשיל אבל מ"מ אם לא יפדו אותן לא יהיו נאסרין כלל מטעמא דהוי כמונחין בעיר אחרת ותקבוץ ושרפת כתיב דבשעת שריפה צריך השלל להיות בעיר לפי פירוש הרמב"ם בדברי ר' חסדא ואם יפדה אותן לאחר השריפה אז יהיו מותרין דהוי כמו דינא דלעיל שהבאתי מדברי הרמב"ם דאם לא היו בעיר בשעת שריפה אין מאבדין אותן אלא ינתנו ליורשיהם והכא נמי במה שהיו הקדש בשעת שריפה הוי כמו שלא היו בעיר ודוק. אך מה דפודין אותם הוא משום דכיון דכתיב תקבוץ ושרפת וכיון שכן איכא מצוה לקבוץ אל תוך רחוב העיר כל שללה וכיון דלפי דברינו דהא דאינו חל איסור דעיר הנידחת על הקדש הוא משום דהוי כמונח ברשות אחר וחסר קביצה ולפ"ז איכא עליו דין קביצה אל תוך רחובה והיינו ע"י פדי' דפדוי' על דבר הקדש הוי כמקבץ דבר הדיוט מחוץ לעיר אל תוך רחובה וכל טצדקי דאית לן למעבד לקבוץ שללה אל תוך רחובה הוי לן למעבד ובהקדש אין לנו עצה אחרת אלא ע"י פדי' ולא תקשה לן לעיל על המנ"ח האיך שייך כאן פדי' כיון דהדבר נאסר בהנאה משום שלל עיר הנידחת א"כ אינו שוה כלום והוי כמו חמץ של הקדש דאין מועלין בו, אבל לפי דברינו לא תקשה כלל משום דכל זמן שהוא הקדש לא חל עליו איסורא דעיר הנידחת כלל כמו שביארנו, ולא דמי לחמץ דהתם אפילו קודם פדי' מונח עליו האיסור דחמץ, נמצא דלא פקע מיני' קדושתו הכא אלא לאחר פדי' אז חל עליו איסורא דעיר הנידחת ולכן שורפין אז ואע"ג דכל זמן שלא נפדו לא חל עדיין איסורא דעיר הנידחת מ"מ צריכין לפדות דכיון דבאמת הוי שלל דעיר הנידחת אך מה דלא חל האיסור הוא משום דהוי כמונח בעיר אחרת ממילא כיון דהוי שללה חל עליו הדין דתקבוץ ושרפת והכא הפדי' היא הקביצה ודוק. ויהי' ניחא נמי בזה מה שהקשינו על הרמב"ם דכיון דסבירא לי' דבלא פדי' אינם נאסרין א"כ האיך נשרפין אחר פדי' אמאי לא נימא תקבוץ ושרפת כתיב והכא מחוסר פדי' וקביצה ושריפה כמו דאמרינן במחובר אבל לפי דברינו דהפדי' היינו היא הקביצה א"כ אינו מחוסר כאן אלא קביצה ושריפה משום דהא דפודה היינו דמקבץ באופן זה לתוך העיר ודוק. ויהי' ניחא נמי מה שהקשינו על המנ"ח דאי משום טעמא דאי בעי איתשיל הוי כשלו א"כ אמאי אמרינן בקדשי מזבח דימותו משום דהוי זבח רשעים אמאי לא נימא משום טעמא דאי בעי איתשיל כמו בקדשי בדה"ב אבל לדברינו שאמרנו דאעפ"י דהוי כשלו אבל מ"מ כל זמן שלא נפדה אינו נאסר משום דהוי כמונח ברשות אחר ניחא שפיר דבשלומא בקדשי בדה"ב אמרינן שפיר דכיון דהוי שללה דעיר הנידחת משום דאי בעי איתשיל ונהי דאינו נאסר משום חסרון קביצה מ"מ אמרינן דיפדה והיינו הקביצה ולאחר הפדי' צריך מחויב דו"ה בגנב לשרוף אבל בקדשי מזבח דלא מהני פדי' נמצא דלעולם לא נאסר משום עיר הנידחת דנהי דהוי כשלו משום דאי בעי איתשיל אבל מ"מ הוי כמונח ברשות אחרת ודוק. והשתא אתי הרמב"ם שפיר דהא דפסק דצריכין לשורפה היינו משום דאעפ"י דהוי הקדש מ"מ לענין איסור דעיר הנידחת חשיב כשלו או משום טעמא דידי משום דהוי רק כשעבוד ממון להקדש או נימא כטעם המנ"ח משום דאי בעי איתשיל, והא דצריך פדי' היינו משום דבלא פדי' אינם נאסרים דהוי כשלל רשעים בעיר אחרת דצריך להיות בשעת שריפה בעיר לדעת הרמב"ם ואעפ"כ מהני פדי' משום דקודם פדי' לא חל עדיין עליו איסורא דעיר הנידחת כדביארנו ולכן צריך פדי', כדי לקיים תקבוץ ושרפת דהפדי' היינו הקיבוץ לפי דברינו וזה לא שייך אלא בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח לא שייך לאסור משום טעם זה דלא מבעי' לעעמא דידי דלכך נחשב הקדש בדה"ב כשלו משום דקדושת דמים לא הוי אלא כשעבוד בעלמא בודאי לא שייך לומר כן על קדשי מזבח דהוי קדושת הגוף אלא אפילו לטעמא דמנ"ח דהטעם דהוי כשלו הוא משום דאי בעי איתשיל נמי לא שייך לומר כן על קדשי מזבח לפי מה שביארנו דאעפ"י דהוי כשלו מ"מ האיסור לא חל דהוי כמולח ברשות אחר לכן בקדשי בדה"ב דמהני פדי' מצוה לפדות דכדי לקיים תקבוץ ושרפת אבל בקדשי מזבח דלא מהני פדי' דקדוש קדושת הגוף א"כ לא חל איסורא דעיר הנידחת כלל ע"כ מוכרחין לומר דטעמא דקדשי מזבח ימותו הוא משום זבח רשעים תועבה ודוק. וראיתי להים התלמוד שהבאתי לעיל דלכך לא והקדיש משום דכיון דאי בעי איתשיל לא הוי כמו מכור דכתב שם דאם מסר אח"כ לגזבר דלא מהני שאלה דמחויב אז בדו"ה, ולענ"ד האי דינא צ"ע דלפי דעתי אי נימא דמאי דבעי מתשיל הוי חסרון לענין חיוב דו"ה אפילו מסרו לגזבר אח"כ נמי לאו כלום הוא משום דכיון דבעיקר הקדשו לא מחייב מה שמסר אח"כ לגזבר לאו כלום קא עביד דהא אינו מוסיף על הקדשו כלום ולא שייך למימר דהוי כמוכר עתה ודוק

ונחזור לעניננו לעיל לתרץ מה שהקשינו על הרמב"ם דכיון דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה א"כ האיך פסק דמע"ש יגנוזו וגם לא חילק דמיירי דנכנס לירושלים דמשמע מזה דהרמב"ם פסק דבכל האופנים יגנזו אפילו לא נכנס כלל לירושלים ומהסוגיא משמע דאפילו לרבנן דסברי דממון הדיוט הוא נמי לא נאסר אי לא נכנס לירושלים ונפלו מחיצות ובפרט לפי מה שביארנו דלהרמב"ם מוכרחין לומר דמיירי דהמע"ש הוא עתה בגבולין דליכא בי' אפילו היתר אכילה נמי בודאי תקשה אמאי יגנז הא הוי ממון גבוה וליכא אפילו היתר אכילה דלהוי כשלו. ונראה דהנה נסתפקתי למ"ד דרק היתר אכילה בעינן אבל דין ממון לא בעינן האיך יהי' הדין אם רוצה לצאת באתרוג של הפקר ומתנה בפירוש שאיני רוצה לזכות בו רק יהי' הפקר כאשר הוא אם יכול לצאת בו או לא דזאת פשיטא דלמ"ד דבעינן ג"כ דין ממון אינו יוצא בו אע"ג דאינו שייך לאחריני מ"מ אין לו