שמחת החג קפו

דפטור מד' וה' והשיג שם הראב"ד ז"ל וז"ל א"א קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדה"ב משלם ד' וה' מה לי משעבדו לשמים מה לי משעבדו להדיוט עכ"ל והוא ממתניתין בב"ק (דף ע"ד ע"ב). והנה שם בגמרא (דף ע"ו ע"ב) פרכינן דבשלומא אטביחה לא מחייב משום דהקדש קטבח אבל מ"מ ההקדש גופי' לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ופי' שם בתוס' ד"ה והשתא תורא דשמעון דהא דתני' בברייתא לקמן (דף ע"ט ע"א) דגנב והקדיש דחייב בד' וה' דהוי כמו מכרו להדיוט היינו בקדשי בדה"ב דלא מיקרו על שם בעלים אבל קדשי מזבח פטור' וכן פירשו לקמן (דף ע"ט ע"א) תוד"ה גנב והקדיש וזהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ודעת הרמב"ם הוא כדעת הרמב"ן במלחמות בפ' הגוזל בתרא עיי"ש דמתניתין פליג על הברייתא ולכן פסק הרמב"ם דפטור סתמא ולא חילק בין קדושת מזבח לקדושת דמים אבל מ"מ צריך הדבר עיון אמאי לא יהא חייב בקדושת בדה"ב דו"ה דהא חזינן מסוגית הש"ס דתפסי לפי האמת שמכרו לשמים הוי כמכרו להדיוט אלא דהש"ס משני דהטעם דפטור הוא דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אבל בקדשי בדה"ב דלא נקרא ההקדש על שם הבעלים אמאי לא יהא מחויב דו"ה דהתם קאי סברת הש"ס דמה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט, וראיתי להים התלמוד שם (דף ע"ח) דמשני ג"כ כמו שהבאתי לעיל מהמנ"ח דכיון דאי בעי איתשיל עלה הוי כשלו ולענ"ד הי' נראה לומר בדרך אחר והוא על פי דברי הרשב"א ז"ל בחולין (דף קל"ט) וז"ל באמצע הדברים יש לומר הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכו' עיי"ש והתם קאי הרשב"א ז"ל על קדושת בדה"ב הרי מכאן דקדושת בדה"ב לא הוי אלא שעבוד ממון בלבד ולא דגוף הדבר קנוי להקדש כמו בהדיוט דגוף הדבר קנוי להדיוט עיי"ש דמחלק בהדי' כן בין קניית הדיוט דקנה גוף הדבר לקנין קדושת דמים דלא הוי אלא שעבוד בלבד, ולפ"ז נראה לענ"ד דקדושת בדה"ב בלא האי טעמא דהש"ס דמעיקרא תורא דראובן וכו' נמי לא הוי מכירה לענין דו"ה משום דמכרו להדיוט דקנה גוף הדבר אז מחויב בדו"ה אבל בהקדישו קדושת דמים דלא הוי מכירת הגוף אלא הנחת שעבוד בלבד מהיכא תיתי דנימא דלהוי מכירה דלחייב דו"ה דאם יעשה שור שגנבו אפותיקי לבע"ח הכי יהי' נחשב למכירה דיהי' מחויב דו"ה וסברת הש"ס דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לגבוה הוא דוקא בקדושת מזבח דהתם הוי קדושת הגוף דקנוי להקדש גוף הדבר כמו שמפורש שם בהרשב"א שהבאתי לכן הוי אמינא דההקדש נחשב שפיר למכירה דיהי' מחויב דו"ה וע"ז מדחי הש"ס טעמא דמעיקרא תורא דראובן וכו' אבל קדושת בדה"ב בלאו הכי לא חשיב מכירה מהאי טעמא שכתבתי ודוק ולכן פסק הרמב"ם שפיר דגנב והקדיש פטור ולא חילק בין קדושת בדה"ב לקדושת מזבח, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגם הראב"ד הבין כן בדעת הרמב"ם דפטר בקדשי בדה"ב מפני דסבירא לי' דקדושת בדה"ב לא הוי אלא שיעבוד ולכך שינה לשון השגה מלשון הש"ס דלא כתב מה לי מכרו לגבוה וכו' אלא כתב שם וז"ל מה לי משעבדו לגבוה מה לי משעבדו להדיוט דבמקום ,,מכירה״ כתב הלשון ,,שעבוד״ אך הראב"ד פליג על עצם ההנחה שכתבנו לעיל בפשטות דאם יעשה שורו שגנב אפותיקי דיהי' פטור מדו"ה על זה פליג הראב"ד וסבירא לי' דאם ישעבד גניבתו לאחר באופן שלא יוכל לסלק בע"ח בזוזי ממנו נמי יהא חייב בדו"ה דהא דברי הראב"ד ברור מללו מה לי משעבדו לגבוה ומה לי משעבדו להדיוט דמשמע מלשונו דמשעבדו להדיוט יהי' חייב בדו"ה ודוק. ולפי סברא זו יכולין לומר ג"כ הכא גבי שללה דסבירא לי' להרמב"ם דכיון דהקדש לא קנה בגוף הדבר כי אם להקדש יש רק שעבוד בעלמא נכלל בכלל שללה של עיר הנידחת ונהי דלענין חמץ לעבור בבל יראה נחשבת להקדש הוא משום דהדבר עומד ברשות הקדש ואין יכולין לסלק את ההקדש בזוזי בעלמא כי אם בקניית גוף הדבר לא הוי הדבר ברשות ישראל כלל אבל למקרי שללה שפיר מיחשב שללה כיון דהדבר גופי' עוד לא נקנה להקדש בקנין הגוף ודוק

אך לפי זה תקשה ג"כ לדברינו כמו שהקשינו על המנ"ח דא"כ אמאי צריך פדי' כלל כיון דהדבר נאסר בשעה שההקדש עוד עלי' ואמאי לא ישרף בלא פדי', אך לענ"ד נראה לתרץ קושיא זו בין לדידי ובין להמנ"ח ואתי' ניחא נמי קושיתי השני' שהקשיתי דלדברי המנ"ח אמאי לא אמרינן דקדשי מזבח ימותו נמי מהאי טעמא ואתי לפי טעם זה דאפילו קרבנות הצדיקים נמי ימותו דלפי סברת הש"ס דזבח רשעים תועבה לא שייך על קרבן של צדיקים. ונלענ"ד לתרץ לפי מה שהבאנו לעיל שיטת הרמב"ם דסבירא לי' דמה דאמר ר' חסדא ובנקבצים לתוכה דהיינו דצריך להיות בשעת שריפה בעיר הנידחת ואי לא הי' נקבץ לתוך העיר בשעת שריפה אפילו נכסי רשעים ג"כ מותרין נראה לי לומר דכל זמן שהדבר הקדש ומונח עלי' קדושה הוי כמונח ברשות אחרת לגמרי ואפילו לפי מה שביארנו דקדושת בדה"ב נקרא שללו משום דקדושת דמים לא הוי אלא כמין שעבוד אבל מ"מ הדבר מונח ברשות הקדש וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ורמז לסברא זו מצאתי ברש"ש על פסחים (דף ו' ע"א) שם בחמצו של נכרי בבית ישראל דעושה לו מחיצה י' טפחים ובשל הקדש אינו צריך דפי' שם רש"י ז"ל דמיירי בלא קבל עליו אחריות ואעפ"כ צריך מחיצה י' טפחים משום הכירא ובשל הקדש אינו צריך משום דכיון דהוא הקדש בדיל מיני' ושאר ראשונים פירשו דמיירי כאן בקיבל עליו אחריות ולכך צריך מחיצה י' טפחים דאי לא קבל עליו אחריות אין צריך מחיצה כלל והקשה עליהם הרש"ש ז"ל א"כ אמאי בשל הקדש אין צריך הא קבל עליו אחריות ואמאי אינו עובר בבל יראה ותירץ דבשל הקדש הוי כמונח ברשות אחרת דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמונח ברשות שאינה שלו אפילו שמונח בביתו נמי והכא נמי נימא כן נהי דהוי