שמחת החג קפב

חילוק בין קדשים דעלו ירדו לקדשים דעלו לא ירדו דקדשים דעלו ירדו נפקע מידי מעילה כיון דהוי אבוד כמו שכתב רש"י ז"ל כיון דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט בע"כ נפקע מהן קדושתן אבל בקדשים דעלו לא ירדו לא נחשב לאבוד מהקדש לכן שייך בהן מעילה אבל הרמב"ם דפסק בפ' י"ג מהל' שחיטה הל' כ' כשמואל דקדשי בדה"ב פטורין מלשלח נמצא דסבירא לי' כשמואל דקרא אזיל לקדשי בדה"ב אבל לקדושת הגוף לא מצריכינן קרא כלל משום דלא שייך אבוד כלל להפקיע קדושת הגוף משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ לפי זה מוכרחין לומר דטעמא דכל הני פסולי מזבח דאין מועלין בהם הוא משום דמחמת פסולם נתמעט קדושתן ולא נחשבו בזה לקדשי ד' א"כ אין נ"מ בזה בין פסולי קדשים דעלו ירדו לפסולי קדשים דעלו לא ירדו כדביארנו כיון דעצם פסולם דמו להדדי רק הא דלא ירדו הוא משום דהמזבח נותן בהם קדושה לכן כיון דעצם פסולם דמו להדדי וכיון דנימא דעלו ירדו הפסול ממעט קדושתן דלא מקרי בזה קדשי ד' גם בפסולין דעלו לא ירדו נמי נתמעט קדושתן דלא מקרי קדשי ד' לכן פסק הרמב"ם שפיר בפ"ג מהל' מעילה הל' א' דכל הפסולין אין בהן מעילה דבר תורה ולא מחלק בין פסולין דעלו ירדו לפסולין דעלו לא ירדו ודוק בזה

סימן כט

הרמב"ם פ"ד מהל' ע"ז הל' ט"ו כתב וז"ל מע"ש וכסף מע"ש וכתבי הקודש שבתורה (פירוש בעיר הנידחת) הרי אלו יגנזו ע"כ והוא מתניתין וברייתא בסנהדרין (דף קי"א ע"ב) והקשה שם הלח"מ דהנה שם בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) דמביא שם בסוגיא ברייתא מחלוקת ר' מאיר ורבנן בעיסה של מע"ש אי חייבת בחלה דר"מ סובר דפטורה ורבנן סברי דחייבת ומוקי שם ר' חסדא מחלוקותם של ר"מ ורבנן דוקא בירושלים דר"מ סובר דמע"ש ממון גבוה ולכך פטורה מחלה ורבנן סברי דמע"ש ממון הדיוט ולכך סברי דחייבת בחלה אבל בגבולים כ"ע סברי דפטורה משום דבגבולים גם רבנן מודו דמע"ש ממון גבוה ופרכינן שם ממתניתין דקתני דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים (פירוש דירושלים היתה עיר הנידחת) מי הוי עיר הנידחת והתני' עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה נעשית עיר הנידחת ואלא בעיר אחרת ואסקוהו בגוה הא קלטוהו מחיצות אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו פירוש דנאסרת המע"ש משום שלל עיר הנידחת וקשי' לר' חסדא דאמר דבגבולין לכ"ע ממון גבוה דא"כ אמאי נאסרת הא לא הוי שללה ומסקינן שם דמיירי במע"ש של עיר אחרת (ולכך יכולה להיות עיר הנידחת) שנכנס לירושלים (ולכן לא הוי ממון גבוה) ונפלו מחיצות (ולכך לא קלטוהו מחיצות) דמחיצות לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן דאיתנייהו למחיצות דליתנייהו למחיצות לא גזור רבנן. והנה הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' בכורים הל' ד' כר' חסדא דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה משמע דבגבולין פטורה והיינו כר' חסדא דבגבולין כולי עלמא מודו דממון גבוה הוא וא"כ האיך פסק כאן סתם דמע"ש יגנוזו ולמה לא מוקי דוקא בהיתה בירושלים ונפלו מחיצות אבל אי לא היתה בירושלים מותרת דבגבולין כ"ע מודו דהוי ממון גבוה ולא הוי שללה או אפילו דהיתה בירושלים אך אי לא נפלו מחיצות דמותרת ג"כ משום דקלטוהו מחיצות כדמפרש בש"ס שהבאנו לעיל

ולענ"ד תקשה על עיקר פסק הרמב"ם במה שפסק כהאי מתניתין דמע"ש יגנזו דהא מהסוגיא משמע דהאי מתניתין אזיל אליבא דרבנן דסברי מע"ש ממון הדיוט הוא אבל אליבא דר"מ דסבר דבכל מקום מע"ש ממון גבוה הוא לא מצי אזיל האי מתניתין כלל משום דאפילו נכנסה לירושלים נמי לאו כלום משום דר"מ סובר דגם בירושלים הוי מע"ש ממון גבוה וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' מע"ש הל' י"ז והל' כ"ד כר"מ דמע"ש ממון גבוה ומשמע משם בהדי' דפוסק דמע"ש בכל מקום הוי ממון גבוה אפילו בירושלים נמי א"כ לא משכחת לה כלל האי דינא דמע"ש יגנזו ואפילו לפי האוקימתות של הש"ס דסנהדרין נמי וא"כ האיך פסק הרמב"ם דמע"ש יגנזו. והנה באמת תקשה הא כיון דהרמב"ם פסק כר"מ דמע"ש אפילו בירושלים הוי נמי ממון גבוה א"כ האיך פסק כר' חסדא דעיסה של מע"ש בירושלים חייבת בחלה הא ר' חסדא לא קאמר אלא אליבא דרבנן דסברי, דמע"ש ממון הדיוט אבל לא אליבא דר"מ דסובר דמע"ש ממון גבוה אפילו בירושלים, אך קושיא זו כבר הקשה מהר"י קורקוס ומביאו הכס"מ בפ"ו מהל' בכורים הל' ד' עיי"ש מה שתירץ דהרמב"ם סמך עצמו על הסוגיא דסוכה (דף ל״ה ע"א) גבי הא דתנן דאתרוג של ערלה פסול ופרכינן מאי טעמא פליגי ר' חייא בר אבין ור' אסי דר' חייא סובר לפי שאין בה היתר אכילה ור' אסי סובר משום שאין בה דין ממון ומסקינן שם דבהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגי דבעינן דהא אתרוג של תרומה טמאה פסול אע"ג דאית בי' דין ממון כי פליגי בדין ממון מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומר סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו איכא בינייהו אתרוג של מע"ש בירושלים אליבא דר' מאיר למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון מע"ש ממון גבוה הוא והרמב"ם פסק כר' חייא בר' אבין דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ויוצאין באתרוג של מע"ש וכמו כן פסק נמי דחייבין בחלה בירושלים אפילו אליבא דר"מ דכמו דמשום היתר אכילה נחשבת לשלו לענין אתרוג כמו כן נחשבין לשלו לענין חלה ומצה ולכן פסק הרמב"ם דחייבת בחלה בירושלים זהו תורף תרוצו ועיי"ש שמביא תוספתא פ"ק דחלה דמשמע דר"מ ג"כ מודה דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה מיי"ש. ולי דבריו צריך עיון חדא דהא מ"מ תני' בהדיא הברייתא שמביא בלולב הגזול ובסנהדרין דעיסת מע"ש לר"מ פטורה מן החלה ולפי דבריו האיך נוקמי הך ברייתא ועוד דהא מהסוגיא דשם משמע בהדיא דר' חייא בר' אבין לא פליג אלא גבי אתרוג אבל לענין חיוב חלה מודה