שמחת החג קפ

משום דהוי כמו קודם שעלו דליכא בהו מעילה כדביארנו וא"כ אפילו כשהם על המזבח נמי ליכא בהו מעילה דהא בשעה שנהנה מהן כגון שאכל חתיכה מהן נמצא דבאותה שעה שנהנה מהן כבר ירדו מעל המזבח ואפילו לא אכל ממש אלא נהנה מהן באופן שעיקר הדבר נשאר על המזבח אבל מ"מ אותה הנאה שנהנה ממנה ירד כבר מעל המזבח ובירד ליכא מעילה ודוק

והנה אחרי העיון ראיתי לי קצת דוחק בדברי לעיל מה שישבתי את דברי הרמב"ם הגם שעיקר הסברא שאמרתי לחלק בין אם נאמר דמה דעלה לא ירד הוא מטעם דהמזבח נותן קדושה דאז לא שייך בו מעילה ובין אם נאמר דמה דעלה לא ירד הוא מחמת הקרבן גופי' דכן דינו דשייך אז לומר דכיון דלא ירד שייך בי' מעילה דאורייתא היא סברא ישרה לענ"ד אבל מ"מ מה שתליתי חקירה זו במחלוקת מאיזה קרא ילפינן דעלה לא ירד נראה לי קצת דוחק לומר שיש מחלוקת בהילפותא מאחר דלא איתמר בפירוש מחלוקת בזה וגם מפירוש המשניות להרמב"ם בריש פרק המזבח מקדש משמע דהא דתני במתניתין המזבח מקדש את הראוי לו דהטעם הוא דילפינן ממה שנאמר היא העולה על מוקדה משמע מפירוש המשניות דשם דעיקר סומכים על הכתוב דכל הנוגע במזבח יקדש אך מהכתוב דהיא העולה על מוקדה ממעטינן שאינו ראוי אבל מה שראוי למזבח אם עלה לא ירד ילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש עיי"ש נמצא לפי פירוש המשניות זה דכולן סבירא להו דילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש אך מהיא העולה על מוקדה ממעטינן שאינו ראוי למזבח למר ומר כדאית לי' וכן משמע קצת מדברי רש"י ז"ל (דף פ"ד ע"א) ד"ה זאת היא העולה והגם דמדברי רש"י ז"ל במתניתין משמע בהדי' לא כן וגם מדברי רש"י שם (דף כ"ז ע"ב) שהבאתי לעיל משמע ג"כ בהדי' דמההוא קרא גופי' ילפינן דעלה לא ירד אבל מ"מ דברינו הם אליבא דהרמב"ם ומפי' המשניות משמע בהדיא דהכתוב דהיא העולה על מוקדה לא אתי אלא למעט אינו ראוי למר ומר כדאית לו והילפותא על עיקר הדין דעלו לא ירדו סומכין כל התנאים על מה דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש עיי"ש. והגם שיכולין לכלכל עיקר חקירתי בפלוגתות אחרות ולאוקמי את דברי הרמב"ם כהלכתא אבל מ"מ לא אחדול מלכתוב מה שנראה לי דרך אחר לישב דברי הרמב"ם ז"ל

והוא דיש לחקור בעיקר דינא דאמרינן דקרבן שנפסל בפסול גמור כזה דאם עלה ירד דאמרינן דנפקע קדושתו ואין מועלין מן התורה אלא מדברי סופרים יכולין לחקור מאיזה טעם הוא דקדושה שבהן להיכן הלכה אם נאמר דהטעם הוא משום דהפסול שבו ממעט קדושתו ולא מקרי קדשי ד' או נימא דהטעם הוא משום דהוי כאבוד לגבי הקדש וכמו דאמרינן בהדיוט בזוטו של ים ובשלילותו של נהר דנפקע ממילא הבעלות שיש לו על הדבר והוי הדבר הפקר כיון דנאבד הדבר ממנו באופן שלא יוכל להצילו כמו כן יש ג"כ בהקדש דין אבוד להפקיע מרשות הקדש כיון דנפסל הדבר לגבי מזבח ולא יכול להיות להקדש תועלת מהדבר בין בגוף הדבר בין מממונו של הדבר דפדיון ג"כ לא מהני נמצא דהדבר הוי אבוד לגבי הקדש וממילא נפקע הדבר מרשות הקדש ופקעה קדושתו. ונראה דבחקירה זו תלוי אי בקדשים שעלו לא ירדו מועלין בהן מן התורה או לא דהנה באמת לפי מה דאסיקנא עתה דהא דעלה לא ירד הוא מהטעם דילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש וכבר ביארו לעיל דלפום האי ילפותא הא דלא ירד הוא משום דהמזבח נותן קדושה בהקרבן אתי לפי זה דלכאורה אין חילוק בין פסולי מזבח דעלו לא ירדו ובין הפסולין דעלו ירדו דאם נאמר דבפסולין דעלו ירדו אין בהן דין מעילה צריך להיות דג"כ בפסולין דעלו לא ירדו נמי אין צריך להיות בהן דין מעילה כמו שביארנו לעיל דלא מבעי' קודם שעלו דודאי אין בהן דין מעילה כיון דעתה הם פסולים גמורים וגם אח"כ דעלו על המזבח וחל עליהם קדושת הקטרה מ"מ הא ביארנו לעיל דעל הקדושה שנתוסף ע"י המזבח אין בה דין מעילה והוכחנו זאת מאימורי קדשים קלים לפני זריקה דמאי שנא. כן אתי לכאורה לפום ביאורינו דאין צריך להיות דין מעילה מן התורה אפילו בפסולי קדשים דעלו לא ירדו אך מ"מ כיון דמוכח בהדי' מסוגיא דריש מעילה דבקדשים שעלו לא ירדו איכא מעילה דבר תורה מוכרחין לומר בזה דהטעם הוא דהא דבפסולי המזבח דאם עלו ירדו נפקע קדושת מעילה מהן הוא כהצד הב' של חקירתנו דהיינו משום דכיון דנפסל למזבח הוי כאבוד מהקרש ולכן נפקע קדושתו דכמו דאיכא דין אבוד לגבי הדיוט להיות נפקע מרשותו כמו כן איכא דין אבוד לגבי הקדש נמי ולכן כיון דהדבר נפסל ואינו יכול להקריבו הוי אבוד מהקדש וסברא זו לא שייך אלא בפסולין כאלו דעלו ירדו לכן יכולין לומר דהדבר הוי אבוד מהקדש מכל וכל אבל בפסולין כאלו שעלו לא ירדו לא הוי הדבר אבוד גמור מהקדש דהא יכול להיות דאם יעלו על המזבח יהי' בהן דין הקטרה ולא איכפת לן בזה מאיזה דין הוא דלא ירדו אם הוא דין עצמו או דין שהמזבח נותן בו דיהי' באיזה אופן שיהי' אבל מ"מ אין הדבר חשוב אבוד לגבי מזבח כיון דאם עלו לא ירדו ולכן יש בהן מעילה דבר תורה וסברא זו לא שייך אלא אם נימא דהא דבפסולי קדשים דעלו ירדו נפקע קדושת מעילה מהן הוא מטעם דהוי אבוד אבל אי נימא משום דהפסול בעצם ממעט קדושתו אין מקום לפי סברא זו לחלק בין פסולין דעלו ירדו לפסולין דעלו לא ירדו כיון דביארנו דהא דלא ירדו הוא לאו מטעם דהפסול הוא קלוש וכיון דפסולין דעלו ירדו ממעטינן קדושת הקרבן מידי מעילה אפילו פסולין דעלו לא ירדו נמי צריך להיות ממעט קדושת הקרבן מידי מעילה משום דבעצם הפסול אין הפרש לפי זה בין פסולין דעלו ירדו לעלו לא ירדו כמו שביארנו ודוק

וראיתי לרש"י ז"ל בריש מעילה ד"ה כמאן דחנקינן דמי וז"ל ולהוי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמ"ל דלא עכ"ל. הרי משמע מלשון רש"י ז"ל בהדיא דהטעם דנפקע מידי מעילה הוא כצד הב' של חקירתנו לעיל דהיינו מטעם דכיון דלא חזי' לא לגבוה ולא להדיוט הוי הדבר אבוד מהקדש וכן בתמורה (דף כ"ב ע"א) ד"ה ולא מועלין כתב שם רש"י ז"ל וז"ל דאם נהנו פטורין מקרבן מעילה דכיון דלא היא ולא דמי' קרבין אזלא קדושתה