שמחת החג קעה

דפסל בשחט פסח לשם חולין מטעמא דכיון דפסח מקריבין אחר תמיד של בין הערבים וכיון דלשם חולין אפילו נימא דכשר אפ"ה לא יצא ידי חובתו א"כ פסול מטעם הקרבת אחר תמיד של בין הערבים. ולענ"ד נראה דאעפ"י דלא יצא ידי חובתו אעפ"כ קאמרינן דאסור לשנויי בה ומקרי שם הקרבן מה שהוא באמת כגון באשם הוי אשם ובעולה הוי עולה א"כ הכא נמי אע"ג דלא יצא ידי חובתו אעפ"כ הוי שם פסח עליו וכשר להקריבו לאחר תמיד של בין הערבים דמה לי שאינו יוצא ידי חובתו אבל מ"מ פסח הוא ובאמת כתב שם שחכם אחד העיר עליו על זה וכתב שם שלכן האריך להוציא מלבו של זה ואני בעניי איני רואה בכל אריכותו מה שיש לדחות סברא זו כפי שאני מבאר אותה דמה שמביא ראי' מפסחים (דף ע"ג ע"ב) מפסח שמשכו הבעלים ידיהם ממנו ושחטו דפסול וקאמרינן שם משום דכיון דלא בעי עקירה הוי לי' שלמים ופסולו הוא מה שמקריבו אחר תמיד של בין הערבים אין הנדון דומה לראי' דהתם כיון דפסח לא בעי עקירה ולפסח לא חזי א"כ הוי שלמים ושלמים לאחר תמיד של בין הערבים פסול אבל בנידון דידן דנהי דהבעלים אינם יוצאין ידי חובתן מ"מ הוי שם פסח עליו ופסח מותר להקריב אחר התמיד נמי וראי' לדבר זה ממנחות (דף פ"ט ע"ב) דאמרינן שם דאשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים משום דאשם נרבה ליכא הרי מכאן דאעפ"י דלא יצא ידי חובתו אעפ"כ דיני אשם עליו וא"כ הכא נמי גבי פסח דאעפ"י דאינו יוצא ידי חובתו מ"מ דיני פסח עליו בין להקרבה ובין לאכילה כמו לא תאכלו ממנו נא וכדומה. אך לכאורה יש להביא ראי' לדבריו דלא כדברינו מהתוס' מנחות (דף מ"ט ע"ב) במאי דפרכי אמאי כשר תמיד של שחר שלא לשמו הא כיון דלא יצא ידי חובתו א"כ לפסול משום דשחטו קודם שחיטת התמיד ולדברינו לכאורה לא תקשה כלל משום דנהי דלא יצא ידי חובתו אבל מ"מ הוי תמיד ותמיד כשר להקריב ראשון כמו שביארנו גבי פסח ששחטו לשם חולין לאחר תמיד של בין הערבים. אך באמת לא דמי דאטו הא דתמיד מותר להקריב ראשון הוא משום דיוצא מכלל כל הקרבנות אך הטעם הוא דכיון דמתיר שאר הקרבנות ליקרב א"כ מתיר את עצמו בודאי ואדרבה הוא מחויב להיות ראשון כדי להתיר שאר הקרבנות אבל בתמיד שאין יוצאין ידי חובתם א"כ אינו מתיר בהקרבתו הקרבנות ליקרב א"כ גם הוא אינו מותר דאם הי' מציאות להקריב תמיד קודם התמיד ג"כ הי' אסור להקריבו ומציאות זה משכחת לה היכא דמקריב שלא לשמה דאינו יוצא ידי חובתו אבל הכא שאני כיון דפסח מותר להקריבו לאחר התמיד ואדרבה מצוה להקריבו לאחר התמיד א"כ אפילו דמקריבין אותו לשם חולין דאינו יוצא ידי חובתו מ"מ דין פסח עליו ומוכרחין להקריבו לאחר חצות ודוק

ועל דעתי עלה סברא לומר דהטעם דלשם חולין פסול משום דכיון דהבעלים לא יצאו ידי חובתם א"כ הוי כמו שמשכו הבעלים ידיהם ממנו והוי כמו ששחט שלא לשם אוכליו וכדומה. וראיתי אח"כ להלקוטי הלכות על זבחים דג"כ כתב כן וברוך שכוונתי. אך לפי האמת לא נראה טעם זה דא"כ תקשה לי למה הוצרך קרא דשלא לשמה גבי פסח פסול דהא אפילו דנימא דכשר ג"כ לא עלו לבעלים לשם חובה כמו שאר קרבנות וא"כ ממילא פסול ג"כ דהוי כשחטו שלא לשם אוכליו ושלא למנויו אלא ודאי מוכרחין לומר כמו שכתבנו לעיל דכיון דהוי פסח מצוה על הבעלים שנתמנו על הקרבן לאוכלו אעפ"י דלא יצאו ידי חובתם באכילה זו לכן לא חשיבא בזה שלא יצאו ידי חובתם דהוי שלא לאוכליו או שלא למנויו ודוק. והעיקר כמו שכתבנו לעיל דפסח שאני משאר קדשים משום דאיכא עליו קדושת שלמים ג"כ ודוק: סימן כח

הרמב"ם בפ"ג מהל' מעילה הל' א' כתב וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מדברי סופרים כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אעפ"י שקבל בצפון או ששחטן בצפון וקבל בדרום או ששחטן ביום וזרק בלילה או ששחט בלילה וזרק ביום או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכן בכל אלו מועלין בכולן לעולם שהרי לא הי' להן שעת היתר וכו' ע"כ. והקשה שם הכס"מ על הא דפסק שם הרמב"ם דקדשי קדשים שנשחטו בדרום דאין מועלין מדברי תורה אלא מדברי סופרים מהסוגיא דמעילה (דף ב' ע"ב) שם איבעי' להו אי עלו מהו שירדו (פירוש ק"ק שנשחטו בדרום אי עלו ירדו או לא) רבה אמר אם עלו ירדו ר' יוסף אמר אם עלו לא ירדו ופרכינן שם מהא דתנן קדשי קדשים שנשחטו בדרום מועלין בהם בשלומא לר' יוסף ניחא אלא לרבה דאמר אם עלו ירדו קשיא אמאי מועלין ומשני מאי מועלין בהן מדרבנן ע"כ הסוגיא. משמע מזה דדוקא לרבה מוכרחין לומר דמועלין בהן מדרבנן אבל לר"י דאמר אם עלו לא ירדו אתי מתניתין כפשטי' דמועלין מדאורייתא ושם מסקינן דברי רבה בתיובתא וקיי"ל כר"י דק"ק שנשחטו בדרום אם עלו לא ירדו וכן פסק הרמב"ם א"כ למה פסק כאן דמועלין מדברי סופרים ולא מדברי תורה ותירץ דלא קשיא משום דאיתא שם בסוגיא דרבה ור"י לא פליגי אלא אליבא דר"ש דאמר בנשפך דמה או שלנה וכו' דאם עלו לא ירדו אבל אליבא דר"י דסבירא לי' בנשפך דמה וכו' דאם עלו ירדו גם ר' יוסף מודה אליבי' דאם עלו ירדו וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' ו' כר"י לכן פסק כאן דמועלין מדרבנן ותרוצו תמוה כמו שכתב הלח"מ בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' ז' דהא אע"ג דהרמב"ם פסק בנשפך דמה כר"י דאם עלה ירד אבל בק"ק שנשחטו בדרום פסק בהדי' הרמב"ם שם הל' ז' דאם עלו לא ירדו ואע"ג דלכאורה מהסוגיא דמעילה הנ"ל לא משמע כן דהא אמרינן שם בהדי' דאליבא דר"י דסובר בנשפך דמה