שמחת החג קעד

ה"נ כי שחיט לי' לשמו ושלא לשמו דכשר אבל אנן דקיי"ל דאפילו קודם פסח נמי לא בעי עקירה וביארנו דהטעם הוא משום דחל על הפסח ג"כ קדושת שלמים א"כ ליכא ראי' מהא דשחט שלא לשמו גרידא דכשר דשלא לשמו ולשמו נמי כשר דכיון דסתמא לשמו קאי א"כ הוי סתמא ושלא לשמו כשמו ושלא לשמו משום דפסח שאני בזה משאר קדשים דבשאר קדשים אמרינן שפיר דסתמו לשמו קאי משום דאמרינן דמסתמא על הקדושה שנקדש הוא נקרב אבל הכא בפסח לא שייך לומר זאת משום דכיון דאיכא עליו ג"כ קדושת שלמים נמצא דהקדושה שנקדש הוא לאו דוקא קדושת פסח א"כ כי מכוין שלא לשמו דהיינו לשלמים הוי כמו שמכוין שלא לשמו גרידא משא"כ היכא דמכוין בהדיא לשמו ושלא לשמו וא"כ מכוין בהדי' לפסח נמי יכול להיות דפסול משום דמ"מ מכוין ג"כ לפסח ולשמו בשאר ימות השנה פסול ולכן לא הביא הרמב"ם ז"ל דינא דרבא להלכה משום דלפי הלכה דפסח לא בעי עקירה אפילו קודם הפסח יכול להיות דשלא לשמו ולשמו פסול משום דליכא ראי' מהא דסתמא ושלא לשמו דכשר משום דסתמא ושלא לשמו הוי כשלא לשמו גרידא ודוק

ובזה נבוא לישב דברי הרמב"ם אשר שמנו למטרה בראש דברינו מה שכתב דפסח לשם חולין דפסול והקשינו דמאי שנא פסח מחטאת וכבר כתבנו לעיל ד״מאירי'' מביא משם הירושלמי דפסח שאני משום דכתיב ואמרתם זבח פסח לכן פסול לשם חולין והקשה על זה הלקוטי הלכות דא"כ אפילו סתמו יהא פסול ובאמת יש מ"ד בירושלמי דבשתיקה פסול אך לפי מה שכתבנו לא קשיא כלל משום דכבר ביארנו דסתמא הוי כמפרש בהדי' לשמה לכן כשר אפילו בפסח ומאן דסבירא לי' בירושלמי דבשתיקה פסול הוא משום דסבירא לי' כר' אדא דהא דסתמא כשר הוא משום דהוי כלא אמר כלל אבל אנן פסקינן בזה כרבא דמדחי לי' לר' אדא שם בפסחים כאשר ביארנו לעיל לכן פסקינן דבסתמא בפסח כשר אך מ"מ צריך הדבר ביאור דמאי שנא פסח דצריך כוונה בהדי' לשמו ולא די בזה מה שאינו מכוין לשאר קרבנות כמו שביארנו לעיל דאפילו בחטאת דפסול שלא לשמו הוא מה שקובע עליו שם של קרבן אחר ולא מה שאינו מכוין לשם קרבן זה אך לפי דברינו דאמרנו דעל הפסח חל שתי קדושות קדושת פסח וקדושת שלמים נתיישב הדבר בטוב טעם דהנה זאת בודאי דהיכא דהקריב סתמא כשר משום דסתם הוי כמו שמפרש בהדיא לשמו והכא נמי גבי פסח אע"ג דעל הקרבן נמי רכיב קדושת שלמים לפי דברינו מ"מ כיון דבי"ד הדין, נותן להקריבו לשם פסח ולא לשם שלמים כמו שביארנו דהא בי"ד פסול אם הקריבו לשם שלמים לכן אם הקריב סתמא אמרינן דמהסתם על מה שהוא ראוי להקריבו הוא מקריב אותו אבל היכא דמכוין לשם חולין א"כ הוי כמכוין בהדי' שלא לשם פסח ונהי דהוי ג"כ כמכוין שלא לשם שלמים נמי מ"מ מהיכא תיתי יהא הקרבן נקרב לשם פסח יותר מלשם שלמים דבשלומא בשאר קדשים היכא דמכוין לשם חולין נהי דהוי כמכוין בהדיא שלא לשם קרבן זה אבל מ"מ בע"כ נקרב הקרבן לשם מה שהוא אם הוא עולה עולה ואם הוא שלמים שלמים דאין כח במחשבתו לעקור קדושת הקרבן ממנו ובע"כ נקרב הקרבן לשם הקדושה שיש על הקרבן אבל הכא בפסח שיש על הקרבן שתי קדושות קדושת פסח ושלמים א"כ מאי אלימא קדושת פסח משלמים דנימא דבע"כ יהי' חל ההקרבה לשם פסח כיון דהוא אינו מתכוין לשם פסח לכן מפורש בירושלמי דפסח שאני דבפסח צריכין כוונה בהדי' לשם פסח ובשתיקה יש מ"ד התם דג"כ פסול והגם דלא קיי"ל כן היינו משום דסתם הוי ג"כ כמפורש בהדי' לשמו אבל היכא דאיכא כוונה בהדי' שלא לשמו נהי דליכא ג"כ כוונה לקרבן אחר אבל מ"מ מהיכי תיתי יהי' הפסח נקרב לשם פסח כיון דאיכא עליו ג"כ קדושת שלמים לכן פסק הרמב"ם שפיר דבפסח לשם חולין פסול ודוק

ולפי דברינו זה יהי' ניחא מה שהקשו על דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק במה דפסק שם דהשוחט את הפסח בחוץ בשאר ימות השנה דבין לשמו ובין שלא לשמו דחייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא הרי דפסק כרבין אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן ביומא (דף ס"ג ע"א) ושם מפרשינן טעמא משום דסבירא לי' דפסח לא בעי עקירה הרי דהרמב"ם ג"כ פסק דפסח לא בעי עקירה והקשו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ג' דאם נודע שמשכו הבעלים את ידיהן ושחטו דישרף מיד משום דהוי פסולו בגופו וכו'. והנה בפסחים (דף ע"ג ע"ב) פרכינן מזה על מאן דסבירא לי' דלא בעי עקירה דאמאי ישרף מיד דהא כיון דלא חזי' לפסח הוי שלמים ופסולו הוא משום דנקרב לאחר התמיד א"כ אמאי ישרף מיד תבעי עיבור צורה חזינן מזה דאם נאמר ישרף מיד משום דהוי פסולו בגופו מוכרחין לומר דפסח בעי עקירה א"כ כיון דהרמב"ם פסק דלא בעי עקירה א"כ האיך פסק דישרף מיד הא לא הוי פסולו בגופו. ולדברינו ניחא דכיון דביארנו דיש עליו שתי הקדושות קדושת פסח ושלמים א"כ בסתם דעת המקריב בי"ד לשם פסח הוא מקריב וכיון שמשכו הבעלים ידיהם הוי פסח פסול דהוי לי' פסולו בגופו אבל הש"ס סבירא לי' שם דקודם חל קדושת פסח ואח"כ כשאינו ראוי לפסח אז נסתלק קדושת פסח וחל קדושת שלמים דהא הש"ס מדמי התם אשם לפסח עיי"ש ובאשם בודאי חל לכתחילה רק קדושת אשם דהא כל זמן שראוי אז להקריב אשם אינו יכול להקריבו לעולה אך הש"ס דהתם סובר דאעפ"כ לא בעי עקירה כיון דכבר אינו ראוי לאשם או לפסח ממילא נסתלק קדושת הפסח, וחל קדושת שלמים לכן פריך שפיר כיון דכבר אינו ראוי משום דמשכו הבעלים ידיהם א"כ הוי לי' שלמים מיד וא"כ לא הוי פסולו בגופו וכל זאת לא שייך אלא אי נימא דמעיקרא חל קדושת פסח ואח"כ כשנסתלק קדושת פסח חל קדושת שלמים, אבל אנן דפסקינן דקדושת שלמים אינו נולד ממה שנסתלק קדושת הפסח אלא דחל מיד בשעת הקדש נמצא דאינו מוכרחין לומר דאם אינו ראוי לפסח דנסתלק קדושת הפסח דהא דמקריבו לשלמים אינו בא מכח הסתלקות קדושת הפסח וא"כ השהקריבו סתם ובי"ד כשמקריבו סתם מקריבו לפסח וא"כ הוי פסולו בגופו לכן פסק הרמב"ם שפיר דישרף מיד ודוק

והנה ראיתי בהגהות על הברכת הזבח הנקראים בשם עבודת הלוי' דמיישב דברי הרמב"ם