שמחת החג קע

לפי זה דבפסח וחטאת כולי עלמא יודו דעקירה בטעות הוי עקירה לענין זה דלא יעלו לבעלים לשם חובה. והנה כאשר עיינתי ברמב"ם בפט"ו מהל' פסוה"מ לא מצאתי לכאורה סתירה לזה דזה לשון הרמב"ם שם הל' א' באמצע ההלכה במד"א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא ועשה כל עבודותי' לשם שלמים עולה לבעלים לשם חובה וכן בחטאת ופסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים ע"כ ולא כתב הרמב"ם בחטאת ופסח שעלה לשם חובה נמי ויכולין לומר שפיר דבפסח וחטאת עקירה בטעות לא הויא עקירה אלא לענין זה דיהי' פסול כשאר שלא לשמו אבל לענין דלא מרצה הוי שפיר עקירה וכמו סברתינו כיון דעכ"פ לא היתה כוונה לשמה. ומהש"ס דפסחים (דף ע"ב ע"א) דאם נאמר דעקירה בטעות דלא הוי עקירה פטור אם טעה ושחט בשבת פסח לשם זבח אחר ולכאורה הוא סתירה לדברינו שאמרנו דאפילו דלא הוי עקירה אעפ"כ לא עלה לבעלים לשם חובה. אך באמת אין ג"כ מכאן סתירה לדברינו משום דיכולין לומר נהי דלא עלה לבעלים לשם חובה אבל מ"מ כיון שכשר הוי עשה מצוה כל דהו ולכך פטור. ואם נאמר כן דעקירה בטעות בחטאת ופסח הוי עקירה עכ"פ לענין זה דלא יצא ידי חובתו הי' ניחא קצת מה שהקשו האחרונים על דברי התוס' בריש זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה אתנו ב"ד. וז"ל אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר ולכך תקנו רבנן דלא יאמר כלל בשעת הקרבה ויקריב סתם והקשו האחרונים דזה לא שייך אלא למ"ד דעקירה בטעות הוי עקירה אבל למאן דסבירא לי' דעקירה בטעות לא הוי עקירה א"כ אמאי תקנו דיקריב בסתם אבל לדברינו יהי' ניחא משום דמשום פסח וחטאת תקנו כן דהתם כולי עלמא יודו דהוי עקירה לענין זה דלא יצא ידי חובתו ודוק, אבל מרמב"ם בפ"ב משגגות יש סתירה בהדיא לדברינו דמשמע משם בהדיא דאי נאמר דעקירה בטעות לא הוי עקירה אפילו בפסח וחטאת נמי לא הוי עקירה ועלה לשם חובה נמי דהנה שם בהל' י"א כתב וז"ל שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטור מפני שהזבח כשר שעקירה בטעות אינו וכו', הרי מכאן בהדי' שהרמב"ם פטרו מחטאת משום שהוא כשר א"כ מוכרחין לומר שכשר ועלה דליכא כאן למימר כמו שדחינו על דברי הש"ס דאפילו לא עלה לשם חובה נמי פטור מחטאת משום כיון דכשר הוי עשה מצוה כל דהו ולכן פטור מחטאת ליכא למימר כן דהנה שם בהל' י"ג כתב וז"ל השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים בערב והכא מוכרחין לומר דהרמב"ם מיירי כאן בעולת צבור ולא בחטאת צבור דהא כתב ויקטיר אימורין לערב הרי דהקרבן כשר אך דלא עלה לשם חובה ואעפ"כ כתב הרמב"ם דחייב חטאת הרי מזה דאם לא עלה לשם חובה אעפ"י דהקרבן כשר אעפ"כ מחויב חטאת וא"כ השתא דפסק הרמב"ם בפסח שטעה ושחט שלא לשמו דפטור מחטאת מוכרחין לומר דכשר ועלה לשם חובה ג"כ דלא כדברינו וא"כ פסח וחטאת הוי דומיא דשאר קדשים דלא בעינן מחשבה לשמו אך העיקר שלא יהא מחשבה לשם קרבן אחר ולפי זה מוכרחין לומר דכוונת הרמב"ם במה שכתב ולא חשב כלל בעולה ושלמים כמו שפירשו האחרונים דלאו דוקא הוא ודוק

ובעיקר קושיתי שהקשיתי דאם נאמר דסתמא כשר ג"כ בחטאת א"כ מאי קאמר הש"ס דל חולין והוי סתמא הא סתמא עלה לבעלים לשם חובה ובשחט לשם חולין לא עלה לשם חובה כדמפורש בזבחים (דף מ"ו ע"ב), ראיתי ב,,לקוטי הלכות״ (דף ח') שכתב שם ב,,זבח תודה״ דרבא פליג על אביי וסבירא לי' דלשם חולין כשר ומרצה ג"כ לכך קאמר רבא דדל חולין והוי סתמא משום דסבירא לי' דלשם חולין כשר לגמרי ולכאורה קשה לומר דרבא יפלוג על אביי היכא דלא איתמר פלוגתייהו בהדיא אך נראה ראי' לדבריו דמוכרחין לומר דרבא בעל המימרא יפלוג על אביי וסבירא לי' דלשם חולין כשר לגמרי דהנה לכאורה נתקשיתי שם בסוגיא (דף ב') במאי דרמי שם רבא טעמא דשלא לשמו הא סתמא עלו נמי לבעלים ורמינהו דסתם בגט פסול ונתקשיתי דלמה לי' למפרך מסתמא לפרוך. משלא לשמו גופי' דהכא כשר והתם בגט פסול דהא הש"ס קאי ארישא דמתניתין דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אך באמת לא קשיא ולא מידי כיון דבקדשים לא עלו לבעלים לשם חובה ממילא בגט צריך להיות פסול לכן פריך מסתמא דכשר ומרצה מאי שנא בגט דסתמא פסול אך לפי זה תקשה לי מאי פריך רבא לקמן משחט לשם חולין דכשר ובגט שנכתב לשם כותית דפסול מאי קושיא הא בשחט לשם חולין אע"ג דכשר אבל עכ"פ לא מרצה וא"כ צריך להיות בגט פסול כמו שביארנו דהיכא דבקדשים לא עלו לשם חובה אע"ג דכשר צריך להיות בגט כהאי גוונא פסול לגמרי אלא ודאי מוכרחין לומר דרבא פליג על אביי דאמר (בדף מ"ו) דאע"ג דכשר אעפ"כ לא מרצה וסבירא לי' דר"י א"ר סבירא לי' דכשר ומרצה. ג"כ לכן פריך שפיר מאי שנא מגט שנכתב לשם כותית דפסול ועל זה משני שפיר משום דדל חולין מהכא הוי סתמא וסתמא כשרים היינו דכשרים לגמרי לפי שיטת רבא ודוק. ואע"פ דרבא פליג על אביי אעפ"כ פסק הרמב"ם כאביי משום דרבא דסבירא לי' דלשם חולין כשר ומרצה הולך לשיטתו דהא דלשם חולין כשר הוא משום דמינה מחריב בה וכו'. אך לפי המסקנא דטעמא דכשר הוא משום דילפינן מקרא דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים יודו כ"ע דאעפ"י דאין מחלל אבל עכ"פ לא עלה לבעלים לשם חובה. והנה לפי מה שאמרנו לעיל דהא דרמי רבא משחט לשם חולין דכשר רמי משאר קדשים דכשר ועלו לשם חובה נמי ולא מפסח וחטאת ג"כ ניחא קושיתי מה שהקשיתי מהא דרמי משחט לשם חולין דכשר אגט שנכתב לשם כותית דפסול וליכא ראי' מכאן דרבא פליג על אביי ודוק

והנה לאחר כל דברי האריכות הנ"ל שהארכנו אגב אורחא הגם דלא נצרך כל זה לישוב דברי הרמב"ם ז"ל נחזור לישב דברי הרמב"ם הנכתב בראש דברינו דהנה יש לחקור בהא דפסח לאחר זמנו קרב שלמים אי נימא דהטעם הוא משום דכיון