שמחת החג קסט

לי הא דאמרינן בחטאת ששחטה לשם חולין דכשר אבל מ"מ לא עלה לבעלים לשם חובה האיך יהי' הדין בשאר זבחים שישחוט לשם חולין אי ג"כ לא עלה לשם חובה או לא משום דבשאר קדשים אפילו קדשים אין מחללין קדשים אך בזה מה דלא עלו לשם חובה יכול להיות דשחט לשם חולין עולה הקרבן וכשר לגמרי ונראה כצד סברא זו והטעם לזה נראה משום דהא דלשם חולין כשר ילפינן מקרא דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים לכן בחטאת דקדשים מחללין לגמרי שייך שפיר לומר דהא דחולין אין מחללין היינו דוקא להיות פסול אבל מ"מ לא עלה לשם חובה אבל בשאר קדשים דאפילו קדשים אין מחללין רק לענין זה דלא יצא ידי חובתו נמצא דהא דאמרינן דחולין אין מחללין הוא אפילו לענין זה דיוצא ידי חובתו אם שחט לשם חולין, ורמז לסברא זו מצאתי בצל"ח פסחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה אמר יחזקאל במאי דכתב שם הסברא על מה דפסק הרמב"ם בדין שינוי בעלים דבחטאת אם שחט על מי שאינו מחויב כפרה כמותו דכשר אבל לא עלה לבעלים לשם חובה, ובעולה פסק דמי ששחט על מי שאינו מחויב עולה דלא עלה לבעלים לשם חובה משום דא"א שאינו מחויב כפרה לשמים משמע מזה דאם הי' משכחת לה באיזה אופן שיהי' דישחוט למי שאינו מחויב כפרה כלל דעלה לשם חובה ג"כ וקשה לכאורה מאי שנא עולה מחטאת דבחטאת ששחטה לשם שאינו מחויב כפרה כמותו הגם דכשר לא עלה לשם חובה ובעולה יצא ידי חובתו ג"כ וכתב על זה הצל"ח דטעמא הוא דבחטאת כי קממעטינן דבעינן מחויב כפרה כמותו ואם אינו מחויב כפרה לא פסל די לנו בזה דממעטינן דלא לפסול לגמרי דהא בחטאת שלא לשמו פסול לגמרי אבל מ"מ ידי חובתו לא יצא אבל בעולה דשינוי בעלים לא פסל לגמרי אלא לענין זה דלא יצא ידי חובתו וא"כ כי קממעטינן דבעינן מחויב כפרה כמותו לגמרי ממעטי דאפילו ידי חובתו נמי יצא אם אינו מחויב כפרה כמותו וא"כ בנידון דידן נמי הכי הוא דכיון דקא ממעטי דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים לכן בחטאת דקדשים מחללין לגמרי די לנו בזה דממעטינן דחולין אין פוסל לגמרי אבל בשאר קדשים דאפילו קדשים אין מחללין לגמרי רק לענין זה דלא יצא ידי חובתו א"כ כי קממעטינן חולין דלא מחללי נמצא דיוצא ידי חובתו נמי ודוק, וכיון דבאנו לידי חילוק זה דבשחט לשם חולין בשאר קדשים כשר לגמרי ועלה לשם חובה ובחטאת אע"ג דכשר אבל מ"מ לא עלה לשם חובה נמצא יסוד להחילוק הראשון שכתבנו דשאני שלא לשמה דחטאת משלא לשמה דעולה דבחטאת הוא לאו דוקא הפסול מה ששחט לשם קרבן אחר אלא גם מה שלא כיוון לשם קרבן זה והגם דהוכחנו לעיל משחט לשם חולין דכשר דהפסול דשלא לשמה גבי חטאת הוא מה שנקבע לשם קדושה אחרת הוא דוקא לענין לפסול לגמרי אבל לענין דלא יצא ידי חובתו הוי מה שלא מכוין לשם הקרבן מה שהוא ג"כ חסרון אבל בעולה כיון דחזינן דאם שחט לשם חולין דכשר ועלה נמי לבעלים הרי חזינן דליכא כלל חסרון מזה שאין מכוין לשם הקרבן שהוא אך העיקר שלא יכוין לשם קרבן אחר ודוק

ולפי זה מיושב מה שהקשינו מדברי הש"ס על הא דאמרנו דסתמא כשר ועלה לבעלים לשם חובה בחטאת ג"כ ובגמרא אמרינן דל חולין והוי סתמא וסתמא כשר הא בחולין לא עלה לבעלים לשם חובה ולדברינו ניחא משום דעיקר רומיא דרבא הי' מה דאינו מינה אין מחריב בה ובגט אפילו לשם עובדת כוכבים נמי פסלו אלמא דאינו מינה נמי מחריב בה וא"כ מוכרחין לומר דרבא פריך משאר קדשים בשחט לשם חולין דכשר לגמרי היכא דשחט לשם חולין דכן משמע הלשון דאינו מינה אין מחריב בה משמע דאין מחריב בה כלל וע"ז משני שפיר דל חולין והוי לי' סתמא משום דבשאר קדשים שחט לשם חולין כשר לגמרי דעלה לשם חובה נמי, ולפי זה יכולין ג"כ לישב דברי הרמב"ם במה שכתב ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ושלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים דלכאורה יש לדקדק דדוקא עולה ושלמים הדין כן אבל בחטאת אם לא חשב בשעת עבודה לשם הקרבן לא עלה לבעלים ותקשה הא סתמא כשר ג"כ בחטאת אבל לפי דברינו עתה יכולין לסבב כוונה אחרת בדברי הרמב"ם דיש לדקדק על דברי הרמב"ם במה שכתב ,,ולא חשב כלל" האי כלל מאי אתי למעוטי ונלענ"ד דכוונת הרמב"ם לומר דהא דלא חשב לא שהיתה בשלילה דהיינו שלא הי' על רעיונו כלל מזה אלא אפילו דמה דלא חשב היתה ,,בחיוב״ דהיינו שחשב שלא לשם קרבן זה כגון שחשב לשם חולין או שחשב בהדיא שלא לשם קרבן זה אך שלא חשב ג"כ לשם קרבנות אחרים אעפ"כ עלה לבעלים לשם חובה וע"ז שפיר כתב הרמב"ם דהיינו דוקא בעולה ושלמים כמו שביארנו דבעולה אין צריכין כלל מחשבה לשמו אך דהעיקר הוא שלא יהא לשם קרבן אחר אבל בחטאת בגוונא זה לא עלה לבעלים לשם חובה דשם מה שאינו מכוין לשם הקרבן הוי חסרון לענין זה דלא עלה לשם חובה ודוק. וראיתי אח"כ לספר חק נתן זבחים (דף ב' ע"ב) שמביא מספר חזון נחום דכתב ג"כ כדברינו דשחט לשם חולין בשאר קרבנות כשר ועלה לשם חובה נמי אך העלה דסבירא לי' להרמב"ם דסתמא בחטאת לא עלה לבעלים לשם חובה ומביא ראי' ממ"ש בש"ס דל חולין והוי לי' סתמא ובזה משני במה שכתב הרמב"ם ולא חשב כלל בעולה ושלמים דעלה לשם חובה דדוקא בעולה כדכתב הכס"מ ועיי"ש בחק נתן דמדחה דעתו ולענ"ד דאין נין סתמא שייך לדינא דשחט לשם חולין משום דסתמא הוי כשחט בהדי' לשמו כמו שהוכחנו וכוונת הש"ס הוא מזבחים אחרים דכשר לגמרי בשחט לשם חולין ודברי הרמב"ם נתישב כמו שתרצנו דדוקא סתמא כשר ומרצה בחטאת אבל היכא דלא היתה כוונה בהדיא לשם של הקרבן, אז בחטאת לא עלה לשם חובה ודוק

כל זה הי' נראה לענ"ד בתחילת המחשבה אך אחרי שובי נחמתי דהנה לפי מה שכתבתי לעיל מהא דעקירה בטעות לא הוי עקירה ועלו לבעלים דקרבן אין צריך לשמה רק העיקר דלא יהי' נקרב לשם קרבן אחר והנה לפי דברינו דבפסח וחטאת צריך להיות נקרב הקרבן לשמה בהדי' אתי