שמחת החג יז

שבירא לי' בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאפילו מאן דסבירא לי' דלאברים עומדת אי יחשוב לאכלה מתה דפטור דליכא איסור אמ"ה א"כ מאי ראי' היא דלמא מיירי הקרא בחשב לאוכלה כשהיא מתה ולכך מותר לאכול החלב אבל בלא חשב כלל נימא דאסור החלב משום אמ"ה ולא דוחק הוא כלל לאוקמי הקרא כן. ולתרץ ולומר דהסוגיא אזיל אליבא דאביי דפליג על רבא שם בחולין דוחק לומר כן אבל לדברינו אליבא דהרמב"ם ניחא דהסוגיא מצי אזלא ג"כ אליבא דרבי דאע"ג דסבירא לי' דלאו לאברים עומדת אעפ"כ יודה דאיכא איסור דאמ"ה על הבהמה מחיים וכש"כ דמצי אזיל אליבא דר"א בר"ש ולא תקשה קושיתנו דהקשינו דלמא מיירי הקרא היכא דחשב לאוכלה כשהיא מתה משום דכיון דאמרנו דחוץ מן האיסור דאברים יש איסור אמ"ה על גוף הבהמה מה שהבהמה חי' ועל זה לא מהני שום מחשבה כיון דמ"מ הבהמה חי' דמחשבה לא מהני אלא על האברים דאמרינן דכיון דחשב שלא לאוכלה אברים אין על האברים שם אברים והוי כמו למ"ד לאו לאברים עומדת אבל האיסור דאמ"ה מה שהבהמה גופא הוי אמ"ה מה מהני על זה מחשבה. והא דאמר שם רבא דר"א בר"ש יודה בזה דפטור אם אכלה היכא דחשב לאוכלה כשהיא מתה היינו משום דרבא קאי על מחלוקותם דמיירי בעוף ובעוף לבר ביארנו דליכא איסור דאמ"ה על העוף רק משום האברים לכך היכא דחשב שלא לאוכלה אברים פטור אבל בבהמה דאיכא איסור דאמ"ה על הבהמה גופי' לא מהני בזה מחשבה והוי אמ"ה מ"מ לכך הראי' שפיר מקרא דהחלב מותר דלא מצינן לאוקמי הקרא בשום אוקימתא ודוק

ובזה ג"כ הרוחנו מה דהי' קשה לן להלכה למעשה דצריכין לפסוק דהלכה כרבי נגד ר"א בר"ש משום דהלכה כרבי מחבירו ומכמה מקומות בהפוסקים משמע דאיכא איסור דאמ"ה מחיים היינו ביו"ד סי' פ"א לענין נסיובי דחלבא וכן בסימן כ"ד לענין עיקור עיי"ש בט"ז ס"ק נ' ועיי"ש בשמ"ח וכן עוד בכמה מקומות. ולכאורה אין מקום לדברים אלו אילו היו פסקינן כרבי אבל לדברינו ניחא דאפילו דפסקינן כרבי נמי איכא איסור דאמ"ה מחיים על הבהמה ודוק היטב בכל זה

ובדברינו אלה יתורץ היטב מה שהקשה הפר"ח על הרמב"ם ז"ל דכתב דאם נטרפה בנטילתו מחויב שתים משום אמ"ה ומשום טרפה דמשמע הא אם לא נטרפה בנטילתו אלא שהיתה טרפה מעיקרא אין חל איסור דאמ"ה על איסור טרפה והקשה הפר"ח אמאי לא ליחול איסור דאמ"ה על טרפה הא הוי מוסיף לבני נח ובאמת הקשו התוס' (דף ק"ג ע"א) ד"ה מר סבר קושיא זו על ר' יוחנן ותרצו דר"י בעצמו לית לי' דאיסור חל על איסור במוסיף אבל הרמב"ם דפסק בפ' י"ז מהל' א"ב דאמרינן כולל ומוסיף א"כ אמאי לא ליחול איסור דאמ"ה על טרפה ע"כ תורף קושיתו. אבל לדברינו אין התחלה לקושיא זאת דלכאורה יכולין לתרץ בפשטות דאין זה מוסיף משום דשני איסורין מיוחדים הם דלבן נח אסור משום הקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ולישראל מוזהר מטעם הקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ונמצא דאיסור זה דחל לישראל אינו מוסיף כלל לבני נח וממילא ליכא כאן מוסיף. אך התירוץ הזה אינו עולה יפה משום דכתבו התוס' בכריתות וביבמות דאיסור מוסיף אמרינן אפילו בשני שמות וא"כ הכא איסור דאמ"ה לבני נח ולישראל נהי דילפינן משני מקראות אבל עכ"פ לא גרע משני איסורין משני שמות דאמרינן ג"כ איסור מוסיף אבל עתה דביארנו דהאיסור דאך בשר בנפשו חל עוד מחיים ובשעת תלישת האבר חל האיסור דלא תאכל הנפש על האבר גופי' וזאת דוקא לישראל אבל לעכו"ם דאינו נאסר מטעם קרא זה נמצא דנשאר עליו עוד האיסור דמעיקרא וא"כ ליכא מוסיף כלל בשעת חלות האיסור דלא תאכל הנפש דלעכו"ם לא חל והאיסור דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו יש עליו עוד מעיקרא ולא חל השתא ודוק. ובאותו תירוץ יהי' מיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל ולא צריכין אנו לדחוק כתירוץ התוס' דהא דר"י אית לי' כולל ביבמות הוא לאו אליבא דנפשי' והוא בעצמו לא סבירא לי' כן ודוק

והנה לפי דברינו אלה נראה לתרץ מה שהקשו התוס' שם בחולין ד"ה דאיסור חלב דהקשו שם דלרבא דאמר לעיל כגון שתלש אבר וטרפה לכן סובר ר"י דמחויב שתים משום דסובר דלאו לאברים עומדת וחל איסור טרפה ואיסור אמ"ה בב"א דמשמע דאי היתה טרפה מעיקרא לא אתי איסור אבר וחייל אטרפה א"כ היכי משכחת לה הא דאמר ר' אבהו משמי' דר' יוחנן דאם תלש חלב מטרפה דמחויב שלש משום חלב ואמ"ה וטרפה האיך יכול לחול איסור דאמ"ה על איסור דחלב וטרפה. ונראה לתרץ קושית התוס' בהקדם מה שנראה לי על דברי הרמב"ם פ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' ב' דכתב שם וז"ל אחד אבר שיש בו בשר גידים ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון וכו' והחלב וכיוצא בהן אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אמ"ה והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אמ"ה עד שיפרוש כבריתו בשר וגידים ועצמות אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה לא משום אמ"ה עכ"ל. הרי דהרמב"ם עושה חילוק בין האבר שאין בו רק בשר לאבר שיש בו בשר גידים ועצמות אין מחויב אלא בחתך כל האבר. והראב"ד השיג עליו ז"ל תימא הוא זה ומאי שנא זה מן בשר החי דאין בו אלא משום טרפה עכ"ל. כונתו להשיג על מה שכתב הרמב"ם דבאבר שאין בו עצם דמחויב אפילו חתך מקצת אבר השיג עליו דמאי שנא זה מבשר החי דסבירא לי' להראב"ד דליכא שום חלוק דינא דכמו באבר שיש בו עצם לא הוי אמ"ה עד שיחתוך לכל האבר ואי חתך מקצת אינו מחויב רק משום בשר מן החי דהיינו טרפה כמו כן באבר של בשר בלבד נמי מחויב רק משום טרפה וכתב שם הה"מ ז"ל דיצא לו להרמב"ם האי דינא מהא דאמרו בחולין דאמר ר' אבהו אמר ר"י דאכל חלב מן החי ומן הטרפה דחייב שלש משום אמ"ה וטרפה וחלב ומהסתם לא