שמחת החג קסו

בהמות הראויות להקרבה דמקדיש אותן לבדה"ב ולא למזבח וא"כ פשיטא אליבי' דקרא דעולת איש ולא עולת הקדש ממעט בגוונא זה דאין העור שייך לכהנים אך אפשר לר' יהושע דסובר דהבהמות הראויות להקרבה אינו מקדיש לבדה"ב רק למזבח ולכאורה אליבי' אין שייך לומר עולת הקדש דהא הוי כשאר קרבנות דמקדישן דהעור שייך לכהנים אשמועינן הש"ס דאליבי' ג"כ אתי דבזאת יודה דהעור שייך לבדה"ב ודוק. ולפי זה אתי שפיר מה דאיתא שם לבסוף בתר דהביא המחלוקת של ר"א ור"י קאמרינן שם ואפילו לר' יהושע ולכאורה האי ,,אפילו״ צ"ע דהא לר"א לא אתי אלא דוקא לר' יהושע אבל לדברינו אתי שפיר דלר"א פשיטא לי' דאתי אך אפילו לר"י נמי אתי. אך ביותר מסתבר נראה לישב סוגית הש"ס דזבחים מאי דמוקמינן דוקא אליבא דר"י ולא אליבא דר"א וזהו לא כשיטת הרמב"ם כדביארנו נראה לומר דבאמת הקשו שם התוס' ד"ה לא מבעי' תימא לדידי' אמאי איצטריך קרא הכא דאם שחט קודם פדי' אין עורה לכהנים פשיטא דקדשי בדה"ב הוי בכלל העמדה והערכה עכ"ל שם. והנה קושיא זאת נראה דיש לתרץ דזאת משמע מקושיתם דלמ"ד דלא תפסי מדאורייתא אתי שפיר אע"ג דהעור מסיק הש"ס דתפסי מדאורייתא מ"מ לא בעינן העמדה והערכה משום דכיון דגוף הבהמה אינה נתפסת בקדושה כ"א העור בלבד לכן אין חסרון משום העמדה והערכה דהוי כהקדיש מטלטלין וכמו דמסיק הש"ס בחולין בפ' ראשית הגז (דף קל"ה ע"א) דאם הקדיש הגיזה לחודי' יכול לפדות ולא הוי חסרון משום העמדה והערכה אך קושית התוס' הוא למ"ד דתפסי מדאורייתא נמצא דכל הבהמה נקדשת יחד עם עורה לכן צריך עורה העמדה והערכה עם כל הבהמה וע"ז פריך שפיר דלאחר שחיטה אינו יכול לפדות. ונראה דיכולין לתרץ ולומר דאפילו נימא דהקדש עילוי מהני מדאורייתא לאו דלהוי חל קדושה על עצם הבהמה דהא הבהמה בעצם הרי כבר חל עלי' קדושת מזבח אך דחל חיוב על הבעלים לשלם לבדה"ב מה שהבהמה בעצמה שוה אבל על הבהמה בעצמה לא חל קדושה כלל לכן פריך הש"ס שפיר דמהני פדיון על העור וליכא חסרון משום העמדה והערכה דהוי כמקדיש העור בעצמו דמהני פדי' אך זאת שייך דוקא אלא בגוונא דמיירי שם התוס' דהיינו במקדיש הקדש עילוי אבל לקמן דמוקמינן לי' במקדיש נכסיו דאמרינן דהעור הקדיש לבדה"ב לא שייך לאוקמי כר' אליעזר דאמר דהבהמות הקדיש לבדה"ב דא"כ האיך יהי' שייך פדי' על העור הא בעינן העמדה והערכה ומה יהי' לבדה"ב אם העור יהי' שייך להם כיון דאין יכולין למוכרו וליקח בעדו דמים לכן מוקמינן כר' יהושע דסובר דטל הבהמות חל קדושת מזבח ומקריבין אותן אך על העור לבד חל קדושת בדה"ב לכן יכולין לפדותן ואין בהן חסרון משום העמדה והערכה כדביארנו לעיל דאם הקדיש העור לבד יכולין לפדותו אף לאחר מיתת הבהמה נמי נמצא לפי זה דהא דמוקמינן כר' יהושע ולא כר' אליעזר לאו משום דלר' אליעזר לא שייך לומר דהעור יהי' שייך לבדה"ב כדביארנו בהקושיא אך אדרבה דלר' אליעזר עוד יותר שייך לומר דהעור יהי' שייך לבדה"ב יותר כדביארנו בעזה"י אך הא דמוקמינן כר"י ולא כר"א הוא מטעם אחר משום דלר"א לא יהי' להעור פדי' משום חסרון דהעמדה והערכה כקושית התוס' וכל זה לא הוצרכנו אלא משום דהסוגיא דזבחים אזיל לפי שיטת הש"ס דראשית הגז דהיכא דהקדיש בהמה גם העור והגיזה צריך העמדה והערכה אבל שיטת הרמב"ם הוא דלא כשיטת הש"ס דראשית הגז דהנה בפ"י מהל' בכורים הל' ב' פסק שם וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדה"ב וגזזן יכול יהי' חייב לפדות וליתן לכהן וכו' ת"ל צאנך ע"כ הרי דסבירא לי' דצאנך בעינן למעוטי ג"כ היכא דהקדיש בהמות וגזזן דאינו מחויב לפדות וליתן לכהן א"כ משמע מדבריו דשייך בהו פדי' אף דלא שייך בהו העמדה והערכה דלא כשיטת הש"ס דראשית הגז דמדחי לה מהאי טעמא דלא בעינן קרא למעוטי משום דלא שייך בהו העמדה והערכה וכתב שם הר"י קורקוס ומביאו שם השעה"מ דהרמב"ם סבירא לי' דע"כ לא בעינן העמדה והערכה אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה הוי כמקדיש עצים ואבנים ועיי"ש בשעה"מ פ"י מבכורים הל' ב' דמישב שם מה דקשה מסוגיא דחולין וכתב דהרמב"ם סמך עצמו על הסוגיא דבכורות עיי"ש וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דאפילו הקדיש הבהמה עצמה אין צריך הגיזה העמדה והערכה כמו כן נימא בעור דהעור ג"כ אין צריך העמדה והערכה ועיין בהגהות מצפה איתן בזבחים (דף ק"א) דדעתו ג"כ דהרמב"ם סבירא לי' דעל העור והגיזה אין צריכים העמדה והערכה וא"כ פסק שפיר דבמקדיש נכסיו שייך העור לבדה"ב אף דפסק כר"א דימכרו לצרכי עולות משום דהעור לא מכר בדה"ב בכלל הקרבן כדביארנו ודוק

ובזה נבוא לישב מה שהקשינו בתחילת דברינו על הרמב"ם דפ"ה מהל' ערכין במה שכתב דהמקדיש נכסיו והיו בהן זכרים דימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב כר"א ואעפ"כ פסק בעופות דימכרו והדמים שייך לקדשי מזבח דלוקחין מהן זכרים ויקריבו עולות ונתן הטעם משום דעופות אין להם פדיון והשיג על זה הראב"ד דהא מ"מ מוכרין אותן וא"כ כיון דפסק דסתם הקדשות לבדה"ב למה לא יפלו המעות לבדה"ב אבל לדברינו שביארנו דהא דאין פדיון לעופות היינו משום דעופות אין להם למזבח שום קנין דמים רק דין קדושה בעלמא וזאת ביארנו נמי דאפילו בהקדיש בהמות לבדה"ב נמי חל דין קדושת מזבח על הבהמות אתי סברת הרמב"ם ז"ל כחומר דהנה גבי בהמה, דיש להקדש קנין בגוף הבהמה לכן אף דביארנו דחל על הבהמה דין קדושת מזבח מ"מ הקנין דמים שלה שייך לבדה"ב לכן אח"כ כשברה"ב מוכרה לצרכי קרבן ומי שלוקחה מקנה ג"כ הדמים שלה למזבח לכן שייך שפיר לומר דהדמים בעד המכירה שייך לבדה"ב דהיינו מה שבדה"ב לוקחין תמורתן בעד הקנין דמים שהיו להן בהבהמה שמכרו לקדושת הקרבן אבל בעופות נהי דאמרינן דסתם הקדשות לבדה"ב מ"מ כיון דבע"כ חל דין דקדושת מזבח עליהן והן קרבנות גמורין כי בקדושת הגוף דעופות אין שום קנין ממון למזבח רק דינין בעלמא והדין קדושה כבר חל עליהן כשהקדישן לבדה"ב ונהי דמוכרין אותן הוא לא מטעם דבמכירתן נשתנה קדושתן, מקדושת בדה"ב לקדושת מזבח או מקדושת דמים לקדושת הגוף כמו במקדיש בהמות לבדה"ב