שמחת החג קסד

פ"ה מהל' ערכין הל' י"ד על הא דפסק הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הל' ב' דאם הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש והוא מהסוגיא דתמורה (דף י"א ע"ב) דבעי שם רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה הוא וכו' ונשאר שם בתיקו והקשה שם הלח"מ דהא איבעי' דרבא פירש שם רש"י ז"ל דלר"י קמיבעי' לי' דסבירא לי' דבבהמה אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה לכן בעי בעוף מהו אבל לדידן דלא פסקינן כר"י בודאי דבעוף לא אמרינן פשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' משום דעוף לא עדיפא מבהמה ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דמיירי אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי ספק אם פשטה בכולה או לא אך לדברינו ניחא דהנה בסימן כ"ה ביארתי דהא דאמרינן דאם הקדיש רגלה של בהמה לעולה דתמכר לצרכי עולה ביארנו שם דהא דתמכר לצרכי עולה לאו משום הרגל בלבד מה שהרגל נתפס בקדושת הגוף ולא מהני לו פדי' מוכרח למכור כל הבהמה לצרכי עולה אך דחל קדושה על כל הבהמה דמוכרחין להקריבה למזבח כמו בהמקדיש תמימין לבדה"ב דחל דין קדושה על הבהמה דמוכרחין להקדישה הכא נמי כן והגם דרבנן דר"י לא סבירא להו דפשטה קדושה בכולה במקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו אבל מ"מ קדושה כהאי פשטה בכל הבהמה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי והגם דבדברינו לעיל ביארנו דהא דאמרינן דהמתפיס תמימין לבדה"ב דאינה יוצאה מידי מזבח היינו דחל על הבהמה דין קדושת מזבח לשיטת הרמב"ם דסבירא לי' דהוא מדאורייתא. אך מ"מ ביארנו דלא קדושת מזבח ממש הוא דבכל מקום אם הקדיש תמים למזבח הדבר קנוי למזבח אבל הכא לא חל על הבהמה אלא דין קדושה בלבד אבל הבהמה אינה קנוי' למזבח כלל רק דין קדושה בעלמא רכיב עלה ולכן נהי דסבירא להו לרבנן נמי דאפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי פשטה דין קדושת מזבח על כל הבהמה אך מ"מ קדושה גמורה סבירא להו דלא פשטה בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' ודוק

אך לפי מה שביארנו לעיל דיש חילוק בין קדושת הגוף דבהמה לקדושת הגוף דעוף דבבהמה חוץ מזה דרכיב על הבהמה דין קדושה עוד יש להקדש בה, קנין הגוף והממון שלה שייך להקדש אבל בעוף ביארנו לעיל דקדושת הגוף שלה הוא רק מאי דרכיב עלה דין קדושה אבל להקדש אין בה שום קנין ממון נמצא לפי דברינו זה חידוש גדול דמחלוקת דר"מ ור"י אם מקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' אי אמרינן פשטה קדושה בכולה או לא לא שייך אלא בבהמה אבל בעוף לא יפלגו כלל דר"מ ג"כ יודה דאמרינן נפשטו קדושה בכולה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי משום דהא ביארנו ולעיל דאפילו מאן דלית לי' דין דפשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' מ״מ יודה דחל על הבהמה דין קדושה כהאי דמוכרחין להקריבה למזבח וביארנו דהא לאו דין בעלמא הוא אך דין דקדושת מזבח אך מ"מ פליג על ר"י בזה דר"י סבירא לי' דפשטה קדושת מזבח ממש קדושה גמורה כמו דהקדיש בהדיא למזבח והא סבירא לי' דלא אמרינן פשטה בכולה לענין דלהוי כמקדיש בהדיא לכן לא חל על הבהמה אלא דיני קדושה אבל לא נקנה עדיין להקדש כלל וכל דברינו זה לא שייך אלא בבהמה אבל בעוף דליכא בהו קנין הקדש אפילו בהקדיש בהדיא למזבח אך קדושת הגוף דידהו היא מאי דחל עלייהו דין קדושה כזה דמוכרחין להקריבה למזבח ודין כזה גם ר"מ מודה דחל על הבהמה דבזה אמרינן פשטה קדושה בכולה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי נמצא לפי זה דבעוף כולי עלמא מודו דאמרינן פשטה קדושה בכולה ודוק. אך רבא דבעי בהקדיש אבר בעוף מהו הוא מטעם דיכול להיות דבעוף לא אמרינן כלל פשטה קדושה בכולה אפילו בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' משום דדין דפשטה קדושה בכולה כתיב גבי בהמה ועוף מבהמה לא ילפינן אבל אי אמרינן פשטה קדושה בכולה גבי עוף אז אבר שהנשמה תלוי' ואין הנשמה תלוי' דין אחד להם נמצא לפי זה דבעי' דרבא הוא לאו דוקא לר' יוסי אלא אפילו לר"מ נמי לכן פסק הרמב"ם שפיר דהמקדיש אבר אחד בעוף הוי ספק אם פשטה קדושה בכולה ולא מפליג בין הקדיש אבר שהנשמה תלוי' להקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' ודוק

והנה מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"א במה דפסק דהמתפיס עולתו לבדה"ב וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות דאין עורותיהן לכהנים והקשה בזה הלח"מ הא הרמב"ם פסק לעיל בפ"ה מערכין כר' אליעזר דימכרו וא"כ האיך כתב כאן הרמב"ם שדינן שיקרבו עולות ומהסוגיא דזבחים (דף ק"ג ע"א) משמע דדוקא אליבא דר' יהושע שייך העור להקדש אבל אליבא דר"א כיון דמוכרין אותן והדמים יפלו לבדה"ב לא שייך כלל לומר דהעור יהי' שייך אח"כ להקדש כיון דהקדש כבר מכרה. ועוד הוספנו להקשות נופך משלנו כיון דסוף כל סוף חזינן דאעפ"י דהרמב"ם פסק כר"א דימכרו ואעפ"כ פסק דהעור שייך להקדש א"כ למה כתב האי דינא דוקא בזכרים דנמכרו לצרכי עולות אפילו בנקבות דנמכרו לצרכי שלמים נמי צריך להיות האי דינא דהעור יהי' שייך לכהנים. ונראה לתרץ דזאת סובר הרמב"ם דאפילו לר' אליעזר נמי שייך העור לבדה"ב ומה שכתב הרמב"ם ,,שדינן שיקרבו עולות" כוונתו היינו במה שדינו שימכור לצרכי עולות ואעפ"י דר' אליעזר סובר דמוכר אותן לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב ולפי זה לכאורה תקשה כיון דבדה"ב כבר מכר אותן וקבל דמיהן א"כ מהיכא תיתי דנימא דהעור יהי' שייך לבדה"ב מ"מ יכולין לומר דכיון דחזינן דאם הקדיש העור של עולתו לבדה"ב דשייך העור לבדה"ב וכן בהקדיש נכסיו לר' יהושע דסובר דהוא עצמו קרב עולה מ"מ סבירא לי' דהעור הקדיש לבדה"ב. חזינן מזה חידוש גדול דמה דהעור שייך לבדה"ב לא הוי הקרבן קרבן חסר דיכול להיות קרבן שפיר אע"ג דהעור איני שייך לקדושת מזבח וכיון שכן סבירא לי' להרמב"ם דאפילו לר"א דסבירא לי' דבדה"ב מוכר הבהמה לצרכי עולות אבל מ"מ אינו מוכר בדה"ב את כל הבהמה רק מה שנצרך לקרבן בלבד וכיון דחזינן דבלא עור נמי הוי קרבן שפיר א"כ מוכר בדה"ב