שמחת החג קסב

בעלמא דרכוב על הבהמה דצריכין להקריבה למזבח מהיכא תיתי נימא דמהני בה פדיון כיון דכל קדושתה הוא רק דין קדושה בעלמא ומאי שייכה לפדיון דהסברא נותנת דעל דיני קדושה בעלמא אין שייך דין פדיי' אלא בודאי מוכרחין לומר דהדבר גופי' נקנה להקדש לכן כיון דאין הדבר ראוי למזבח משום דיש בו מום יכול הקדש למוכרה ולהביא בדמי' קרבן אחר ולכן שייך שפיר מה דנפקא לחולין כשהקדש מוכרה משום דהקנין שהקדש הי' לו בה נתרוקנה על הדמים שקבל הקדש בעדה וסברא זו לא שייך לומר אם נאמר דהקדש גופי' אין לו בה שום קנינין ודוק. ועוד נראה דבקדושת הגוף דבהמה מוכרחין לומר דהקדש יש לו בה קנינין דהא כל הקרבנות צבור התמידין והמוספין קונה הקדש גופי' ממעות תרומת הלשכה וא"כ מוכרחין לומר דהקרבנות שייכים להקדש בעצמם וא"כ ה"ה שאר קרבנות יחיד נמי נימא כן דמאי שנא אבל בעופות נראה כיון דחזינן דפדיון לא מהני בהו אפילו היכא דמחוסר אבר ולא נזזי לקרבן נמי לא מהני פדיון הרי חזינן דהקדש אין לו בהם שום קנינין ודמים דאי לאו הכי למה לא מהני פדיון נהי דהקרבן גופי' אין ראוי להקרבה אבל מ"מ הדמים שיש לו להקדש בהם יטלו ע"י מכירה ופדיון אלא לאו מוכרחין לומר דהקדש אין לו בעופות שום קנינין ודמים אך הא דקדוש קדושת הגוף הוא רק דין קדושת מזבח דרכיב על העופות צריכין להקריבן למזבח ותו לא. ובסברא זאת יכולין להבין שפיר הא דאיתא בשבועות (דף י"ב ע"ב) דאין מקייצין את המזבח בעופות משום דאין עוף קרבן צבור וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל' שקלים הל' ט' דממותר תרומת הלשכה דלוקחין זכרים לקיץ המזבח לוקחין דוקא בהמות אבל לא עופות שאין בקרבנות הצבור עיף ולכאורה מאי שנא עופות דאין לוקחין לקרבנות צבור אבל לדברינו יובן שפיר דכיון דביארנו דעל קרבנות העוף לא שייך בהו קנין הקדש רק דינין בעלמא וא"כ אין יכולין ליקח עופות ממעות הלשכה דשייך, להקדש ולקנות קרבן דלא יהי' שייך להקדש כלל אבל בבהמות דקנוין להקדש יכול הקדש לקנות שפיר ודוק. וזהו נראה הסבר הסוגיא דמעילה מה דתלינן שם אם הקדיש מחוסר זמן דקדוש תלוי אם יש לה פדיון לכשהומם או לא דהנה בבהמה דיש להקדש דמים בגוף הבהמה חל שפיר דין הקדש מעלי' על מחוסר זמן נמי דנהי דאין יכולין להקריבו אבל מ"מ הדבר גופי' שייך להקדש וחל הקדושה על הדמים שבו ומה שירצה הקדש לעשות בה יעשה לכן כיון דהוא ראוי להקרבה לאחר הזמן מקריבין אותו לכן שייך שפיר מעילה בהקדיש מחוסר זמן אבל בעופות כיון דאינן קנוין להקדש גופי' וקדושת הגוף דידהו הוא רק דין קדושה, בעלמא דחל עלייהו להקריבן למזבח וכיון שכן כשהוא מחוסר זמן ואינו ראוי עדיין להקרבה אינו יכול לחול עליו דין קדושה להקרבה כיון שאינו ראוי עדיין לכן אין חל בו קדושה גמורה למעילה ודוק. וזהו פירוש הש"ס דבבהמה כיון דשייכה בה פדיון לכשיוממה הרי דהקדש יש לו בה דין קנין ממון לכן שייך שפיר קדושה במחוסר זמן דנהי דעתה לא חזי' להקרבה אבל מ"מ הדבר בעצמו נקנה להקדש אבל בעופות דלא שייכה דין פדיון אפילו היכא דלא חזי' למזבח הרי דלהקדש אין שום קנין בעוף רק דין קדושה בלבד לכן היכא דהוי מחוסר זמן ולא יכול לחול בה דין קדושה להקרבה אין יכול לחול בה דין קדושת הגוף ודוק. וזהו ביאור דברי הרמב"ם במה שכתב דלכך אין מעילה בתורין שלא הגיע זמנן הוא משום דהוי כחטאות המתות כיון דאין להם פדיון והקשינו איזה דמיון הוא לחטאות המתות הא התם אינו ראוי לא להקרבה ולא לפדיון אבל בתורין שלא הגיע זמנן הא יהי' ראוי להקרבה לכשיגיע זמנן אבל לפי דברינו ניחא דמה דיהא ראוי לאחר זמן לא מהני אלא היכא דהקדש יש לו בה קניני ממון ואז שייך שפיר לומר דנהי דעתה לא חזי' אבל מ"מ נקנה הדבר להקדש אבל בעופות כיון דלא מהני פדיון הרי דאין להקדש בהם קניני ממון רק דיני קדושה בלבד לכן היכא דאינה ראוי' עתה להקרבה דגם דיני קדושה אין יכולין לחול בה עתה הוי כחטאות המתות דאין יכול להיות בה דין קדושת הגוף ודוק

והנה נסתפקתי לשיטת הרמב"ם ז"ל פ"ה דערכין הל' ז' דמשמע שם מדבריו דסבירא לי' דהא דאמרינן בש"ס דהמתפיס תמימין לבדה"ב דאין יוצא מידי מזבח לעולם ומוכרחין למוכרן לצרכי עולות הוא דין דאורייתא ועיי"ש במל"מ דהקשה שם מהסוגיא דמנחות (דף ק"א ע"א) דמשמע שם בהדיא דהא דמתפיס תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח היינו מדרבנן משום דכיון דבהמה הראוי' להקרבה לא שכיחא לכן תקנו רבנן דאינו יוצא מידי מזבח אך באמת לא קשיא כלל דהא דקאמרינן שם דהיינו מדרבנן היינו דוקא אליבא דשמואל דסבירא לי' שם דהמנחות ונסכים אפילו הם טהורין נמי נפדין עד שלא הוקדשו בכלי וע"ז פריך ר"פ מהא דאמרינן דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח לעולם ומשני שם הש"ס דהיינו מדרבנן משום דלא שכיחא כ"כ בהמה הראוי' לקרבן תקנו רבנן דיהי' מוכרחין למוכרה לצרכי קרבן אבל ר"פ גופי' דפריך לשמואל מהא וכן מסיק שם ר' אלעזר דטמאין נפדין וטהורין אינן נפדין סבירא להו שפיר דהא דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדאורייתא וראי' מוכרחת לזה הוא מדקאמר שם ר"א דטמאין נפדין וטהורין אינן נפדין חוץ ממנחת חוטא דכתיב מחטאתו על חטאתו עיי"ש, הרי מכאן דהא דטהורין אין נפדין הוא מדאורייתא דאי לאו הכי מאי סייעתא הוא מקרא דמנחת חוטא נפדית אפילו טהורה הא מדאורייתא כל המנחות נפדין טהורין אלא ודאי, דהא דאמרינן דכל המנחות אין נפדין טהורין הוא מדאורייתא וכן המקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא נמי מדאורייתא דהא הש"ס מדמי להו זה לזה. ואח"כ מצאתי לדברי אלה בשעה"מ הל' ערכין פ"ד ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה בזה, אך בקצת דוחק איכא למדחי סייעתא שהבאתי דהא דטהורין אין נפדין הוא מדאורייתא מדאמר ר"א דמנחת חוטא נפדה אפילו טהורה ויליף מקרא יכולין לומר דלפי שיטת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' דהיכא דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד