שמחת החג קסא

וא"כ האיך פסק כאן דהעור שייך לבדה"ב והיינו כר"י היפוך ממה שפסק לעיל בהל' ערכין כר"א

ועוד קשה לענ"ד דאפילו נימא דשיטת הרמב"ם הוא דאפילו לר"א דסבירא לי' דימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב אעפ"כ סובר שפיר האי דינא דהעור שייך לבדה"ב והקושיא מהסוגיא שהקשה הלח"מ נתרץ באיזה אופן שיהי' וכמו שנבאר לקמן בעזהי"ת דרכינו בזה אבל מ"מ תקשה לי לפי זה למה כתב הרמב"ם האי דינא דוקא בזכרים שכתב וז"ל וכן המקדש נכסיו והיו בהן זכרים, אפילו נקבות שדינן דימכרו לצרכי זבחי שלמים נמי צריך להיות האי דינא דבשלומא אם נאמר כדלעיל דדינא דעולת איש ולא עולת הקדש אתי דוקא לר' יהושע ולא אליבא דר"א וכמו שביארנו שייך שפיר לחלק בין זכרים ונקבות דדוקא גבי זכרים כיון דהן עצמן מקריבין עולות שייך שפיר לומר דהעור שייך לבדה"ב אבל נקבות כיון דמוכרין אותן ומי שלקחן כבר נתן דמים להקדש א"כ הוי כלוקח בהמה מן החולין דליכא עתה על הבהמה דין דעולת הקדש ולכן שייך שפיר העור לבעלים וכמו שביארנו לעיל אליבא דר"א אבל אי נאמר בדעת הרמב"ם דסבירא לי' דאפילו אליבא דר"א דמוכרין הבהמה לצרכי קרבן והלוקח נותן דמים להקדש אעפ"כ שייך שפיר לומר בה האי דינא דעולת איש ולא עולת הקדש ושייך העור לבדה"ב א"כ אפילו בנקבות נמי הי' צריך להיות האי דינא דמאי שנא ודוק

ונראה לבאר שיטת הרמב"ם בהקדם מה שנבאר סוגית הש"ס דמעילה דהנה במס' מעילה (דף י"ב ע"א) גבי מחלוקת ר"ש ורבנן במקדיש תורין שלא הגיע זמנן אי מועלין בהן או לא דרבנן סברי דאין מועלין ור"ש סובר דמועלין וקאמרינן שם דבשלמא ר"ש כדקאמר טעמא אלא רבנן מאי שנא ממחוסר זמן ומשני אמרי מחוסר זמן מידי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון עכ"ל הש"ס. והנה התוס' דשם ד"ה אבל הני עופות מפרשים דהא דאמר הש"ס דכיון דעופות אין פוסל בהם מום לא מהני פדיון לאו דוקא דהא דלא מהני פדיון בעופות הוא משום דאין מום פוסל בהם דהא אפילו מחוסר אבר דהוי מום ג"כ בעופות ואעפ"כ לא מהני בהם ג״כ פדיון אלא ה"ק שאין תורת מום בעופות ואם הי' בהם תורת מום הייתי אומר כיון דגלי פדיון גבי בהמה גלי נמי בעופות אבל השתא דאמר דאין בהם תורת מום א"כ הם חלוקים מבהמה ודוקא בבהמה גלי פדיון אבל לא בעופות ע"כ עיי"ש בתוס' ובהגהה שם בשמ"ק אות מ' פירוש דבריהם דכוונת הש"ס הוא דהדין פדיון ניתן רק בבהמה אבל לא בעופות. והנה דברי הש"ס אלו צריכין ביאור במאי דתלו דלכך, אין מעילה בתורין שלא הגיע זמנן אליבא דרבנן משום דאין לעופות פדיון אפילו לכשיוממו ולכאורה מאי שייכות יש בין זה לזה ודוק

והנה ראיתי להרע"ב במשנה ד' בפ"ג דמס' מעילה ד"ה לא נהנין ולא מועלין דכתב וז"ל ולא דמי למחוסר זמן בבהמה שהוא קדוש קודם זמנו וקרב לאחר זמנו דבהמה מיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון אית בה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר האי מיגו שהרי אין המום פוסל בעופות ולית בהו פדיון וכו' עיי"ש. וצריך לי עיון במאי דכתב דבהמה חשיבא במה דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון לכן אית בה נמי קדושה כשהיא מחוסר זמן דאטו עופות לית להו קדושה כשהם בעלת מומין הא אדרבה דעופות יש להם קדושה יותר מבהמות דאפילו בעלי מומין נמי חזי למזבח ואפילו נאמר דכוונת הרע"ב הוא דעופות אפילו מחוסר אבר דלא חזי למזבח נמי לא מהני בהו פדיון הגם דלא משמע שם כן מדבריו דקאי אמחוסר אבר עיי"ש. אבל מ"מ קשה לי מאי דמיון הוא מחוסר זמן למחוסר אבר התם במחוסר אבר כיון דלהקרבה לא חזי ולפדיון נמי לא חזי לכן הוי כחטאות המתות דממילא נפקע קדושתן ולכך אין מועלין. אבל הכא נהי דעתה לא חזי אבל מ"מ יגיע הזמן שיהא ראוי למזבח ואמאי לא למעול ומאי שנא ממחוסר זמן בבהמה הגם דלא מהני עתה בה פדיון מ"מ מעל משום דראוי הוא למזבח כשיגיע הזמן הכי נמי נימא הכי ודוק

והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' מעילה הל' ט"ז כתב וז"ל כל בהמת וכו' אבל תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן והן קדשי מזבח אעפ"י שאסור להנות בהן הנהנה לא מעל הואיל ואינן ראוין לפדיון הרי הם כחטאות המתות לפיכך אין מועלין בהן ע"כ. הרי דהרמב"ם נתן הטעם דאין מועלין משום דכיון דאין בהם פדיון הוי כחטאות המתות. אבל מ"מ תקשה לי מאי דמיון הוא זה לחטאות המתות דהתם אינן ראוין לא לדמים ולא למזבח אבל הכא הא ראוין הם למזבח לכשיגיע הזמן. והרי בהמות מחוסרי זמן נמי לא מהני בהם פדיון עתה ואעפ"כ מועלין בהם משום דהוי ראוין למזבח לכשיגיע זמנן דאין סברא לומר דהטעם דמועלין בבהמה מחוסרת זמן הוא משום דראוי' היא לפדיון לכשיוממה ולא מטעם דראוי' היא למזבח דלא סברא היא לומר דהטעם דתהי' ראוי' לפדיון לאחר זמן יהי' עדיף מהטעם דתהי' ראוי' למזבח דהא עיקר קדושתה קדושת מזבח היא ולא קדושת דמים וא"כ מאי שנא עופות ודוק

ומה שנראה לי בזה הוא דיש חילוק בין קדושת הגוף דבהמה לקדושת הגוף דעופות דהנה יש לחקור בדין קדושת הגוף אם הוא קנין הקדש שהדבר קנוי להקדש דכמו דשייך קנינים להדיוט כמו כן שייכי קנינין להקדש ובאם שהקדיש אחד בהמה למזבח הרי הוא מקנה הדבר לקדושת מזבח שהדבר גופי' שייך להקדש. או נימא דקדושת הגוף הוא רק דין קדושה על הבהמה לבד שעל הבהמה חל בה דינים כאלו שצריכים להקריבה על המזבח ולעשות בה ד' עבודות וכדומה אך לא מטעם דהדבר קנוי להקדש אך רק דעל הבהמה בעצמה מונח דין קדושת מזבח שצריכין להתנהג עמה כן ואין להקדש בה שום קנינין והוי כמו נזיר שיש עליו קדושה וצריך להתנהג בדינין מיוחדין מה שעליו מוטל אבל מ"מ לא שייך בו שום קניני הקדש כמו כן נימא הכא בקדושת הגוף דהוא רק דיני קדושה בלבד ולא שום קנינין ודוק

ונראה דבחקירתנו זו חלוק דין קדושת הגוף דבהמה מדין קדושת הגוף דעופות דזאת בודאי מוכרחין לומר דקדושת הגוף דבהמה לאו דינין בעלמא הם אך דהדבר קנוי להקדש גופא דהא חזינן דאם נפל בה מום ואין יכולין להקריבה למזבח דנפדית והדמים קדוש ואם נאמר דקדושת הגוף הוא רק דינין