שמחת החג קנט

על הרגל נעשה עליו דין דקדושת הגוף והוי כמו שהקדיש הרגל לגוף המזבח וממילא חל ג"כ על כל הבהמה דין קדושה להקריבה למזבח או נימא דלא הוי כמו שהקדישה לגוף וממילא לא חל על כל הבהמה דין קדושה למזבח להקריבה והגם דמקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וא"כ אפילו דלא נימא תרי מיגו ולא יפשוט על כל הבהמה דין להקריבה למזבח אבל מ"מ כיון דאותו הרגל קדוש קדושת הגוף יהי' מוכרח למכור לצרכי עולה משום אותו הרגל בלבד וא"כ מאי נ"מ לכאורה מזה אי אמרינן תרי מיגו אבל באמת לא קשי' דיכולין לומר דהא דאמרינן דהמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו דוקא היכא דכל הבהמה קדושה או עכ"פ דיהי' חל דין הקרבה על כל הבהמה כמו באומר רגלה של זו עולה דביארנו דחל על כל הבהמה דין קדושה להקריבה למזבח אבל הכא אי נאמר דלא אמרינן תרי מיגו ולא יהי' חל דין על הבהמה כלל ממילא לא שייך דין קדושת הגוף על אבר אחד ונמצא דאי לא אמרינן תרי מיגו גם לאותו אבר יהני פדיון ולא נהי' מוכרחין למכור אותה לצרכי מזבח. ויכולין לומר דבסברתינו זו יפלגו המקשן דפריך ותפשוט לי' מדידי' הגם דהי' ידע שפיר דהכא ליכא אלא חד מיגו אבל מ"מ פריך כיון דהרגל נקדש קדושת הגוף ולא יהני לו פדיון וא"כ אין נ"מ מזה דלא אמרינן תרי מיגו דמ"מ יהי' מוכרח למכור אותה לצרכי עולות וע"ז משני דהתם אקדשי' כולי' והכא חד אבר פירוש כמו דאמרנו דכיון דליכא אלא חד אבר לא נקדש קדושת הגוף ודוק. ונמצא לפי דברינו זה דהבעי' דרבא הוא אליבא דכולי עלמא בין לרבנן ובין לר"י דלר"י הנ"מ הוא בפשיטות אי נפשט הקדושה בכולה ממש או לא ולרבנן דסבירא להו דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן דנפשטה קדושה בכולה אבל מ"מ נ"מ אי יהי' מוכרח למוכרה לצרכי עולות או דמהני לה פדיון לאותו אבר ואתי שפיר בזה מאד דברי הרמב"ם דמה דכתב הרי זו ספק אם פשטה הקדושה בכולה או לא פשטה היינו כדביארנו דפשטה דין קדושה להקריבה אבל לא דין קדושה ממש ולכן מסיק הרמב"ם ולפיכך תקרב ולא תפדה דהיינו דהדין קדושה היא דוקא רק לענין הקרבה דמוכרחין להקריבה ולא מהני פדיון ועל זה מסיק הרמב"ם בהל' ט"ו וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקרב אותה ודמי' חולין משום דדין שצריך להקריבה למזבח לאו דין קדושה ממש הוא להיות נחשב לקרבן של אחר אך כל מי שירצה יכול לעשות אותה לשמו כמו בהמקדיש תמימין לבדה"ב דהגם דחל עלי' דין קדושת מזבח לענין דמוכרחין להקריבה אבל מ"מ יכול כל אחד לקנותה לצרכו ולצאת בה ידי נדרו אבל דמי אותו האבר לא יטול משום דאבר זה בודאי קדוש ולענ"ד הוא אמת ברור בכונת הרמב"ם ז"ל. ודוק

והא דפשיטא לי' להרמב"ם דבאבר שהנשמה תלוי' דפשטה קדושה בכולה תקשה לכאורה לפי דברינו זה דאמרנו דהבעי' היא ג"כ לר"י וא"כ נמצא דגם לרבנן באבר שהנשמה תלוי' נמי היא הבעי' דמאי שנא דלר"י אבר שאין הנשמה תלוי' הוי כלרבנן אבר שהנשמה תלוי' בו, וגם הוכחנו לעיל מסוגיא דערכין (דף ה') דגם באבר שהנשמה תלוי' נמי בעי רבא. ויכולין לומר דדעת הרמב"ם הוא דדוקא אליבא דר"י קמבעי' רבא בין באבר שהנשמה תלוי' ובין באבר שאין הנשמה תלוי' אבל לרבנן הבעי' היא דוקא באבר שאין הנשמה תלוי' ועל הדרך שביארנו אבל באבר שהנשמה תלוי' ליכא למבעי' כלל והוא דיש לחקור הא דפשטה קדושה בכולה הוא דין דמעיקרא חל על אבר אחד ואח"כ נתפשט בכל הבהמה או נימא דמיד חל הקדושה בכל הבהמה ולכאורה פליגי בזה הסברא ר"י ורבנן דר' יוסי דסבירא לי' דאפילו באבר שאין הנשמה תלוי' נפשטה קדושה בכולה ויליף מקרא צריכין לומר כפשטי' דהיינו דמעיקרא חל על מקצת הבהמה ואח"כ נתפשט בכולה כפשטות הלשון פשטה קדושה בכולה דמשמע לשון התפשטות דמעיקרא נאחז במקצת ואח"כ נתפשטה אבל לרבנן דסבירא להו דדוקא באבר שהנשמה תלוי' אמרינן נפשטה קדושה בכולה יכולין לומר דמדין התפשטות לית להו כלל אך סבירא להו דמקדיש אבר שהנשמה תלוי' הוי כאילו הקדיש כל הבהמה ביחד והוי כמו דין דנידון בכבודו דאם אמר ראש עבד זה לבדה"ב דחייב לשלם בעד כל העבד דלא שייך למימר דמעיקרא נתחייב במקצת עבד ואח"כ נתחייב לשלם בעד כל העבד אך הפירוש התם דנתחייב מיד בכל העבד דהוי כמו שהתחייב עצמו בכל העבד אם התחייב עצמו בדמי אבר שהנשמה תלוי' כמו כן במקדיש ראש פרה למזבח דאמרינן אליבא דרבנן דנפשטה בכולה היינו נמי דהוי כאילו הקדיש כל הבהמה ביחד ודוק. וכיון דבאנו לכאן יכולין לומר דבעי' דרבא אי אמרינן תרי מיגו או לא שייך דוקא אי נאמר דהא דנפשטה קדושה בכולה היינו דמעיקרא חל על מקצתה ואח"כ נתפשט הקדושה אבל אי נאמר דכיון דמקדיש אבר שהנשמה תלוי' הוי כאילו הקדיש כל הבהמה ביחד לא שייך זה לתרי מיגו משום דהוי כאילו הקדיש בהדי' כל הבהמה לכן יכולין לומר דסברת הרמב"ם הוא דבעי' דרבא אי אמרינן תרי מיגו לא שייך אלא לר' יוסי בין באבר שהנשמה תלוי' ובין באבר שאין הנשמה תלוי' כיון דסבירא לי' לר' יוסי דדין דפשטה קדושה בכולה הוא דין התפשטות אבל לרבנן דסבירא להו דין דפשטה קדושה בכולה רק באבר שהנשמה תלוי' ליכא למבעי' כלל דלא דין התפשטות הוא אך דהוי כאילו הקדיש בהדי' כל הבהמה ולא הוי תרי מיגו ולרבנן ליכא למבעי' רק באבר שאין הנשמה תלוי' ועל הדרך שביארתי לכן פסק הרמב"ם דבאבר שאין הנשמה תלוי' הוי ספק אם פשטה דהוי בעי' דלא איפשיטא ובאבר שהנשמה תלוי' פסק בודאי דפשטה קדושה בכולה ודוק. ומהסוגיא דערכין ליכא להקשות על הרמב"ם ז"ל כיון דביארנו דלר"י הוי הבעי' דרבא אפילו באבר שהנשמה תלוי' נמי לכן פריך שם דעכ"פ מידי הבעי' דרבא לא נפקא ולא פסיקא לי' למפרך דיהי' ודאי פשטה קדושה בכולה דכיון דלר' יוסי תלוי באבעי' דרבא ויכול להיות דהברייתא אזלא אליבא דר' יוסי ודוק: