שמחת החג קמו

דאא"א דש"ש ודוק, ולפי זה יהי' ניחא דברי הר"ן במה דמקשה הרע"א מהא דמשמע מדברי הר"ן דאפילו לפי המסקנא דר"נ סובר באמת דאדם יכול לאסור דש"ש נמי אסור באכילה מצד חסרון בשחיטה והקשה כיון דהטעם דאא"א דש"ש הוא מצד דאמרינן דלצעורי קמכוין א"כ לגמרי הי' לן להתירו גם באכילה כיון דלא היתה כלל כוונתו לע"ז אבל לדברינו ניחא דהא באמת יכול להיות דכוונתו היתה ג"כ לע"ז משום דאומדנא דלצעורי קמכוין לאו אומדנא גמורה היא והא דמתיר ר"נ הוא דוקא משום איסור ע"ז משום דבלא מעשה אין יכול לאסור דש"ש אפילו כונתו היתה לע"ז וכיון דיכול להיות דהיתה לצעורי נסתלק המעשה וכמו שביארנו לכן ליכא איסור משום איסור ע"ז אבל מ"מ באכילה אסור מטעם דליכא כאן שחיטה דיכול להיות ג"כ דהיתה כוונתו לע"ז א"כ נהי דלא אסר לה אבל מ"מ לא שריא לה דהוי כמתה מאליה כמו שכתב הר"ן אליבא דס"ד דש"ס ודוק

ולפי זה אתי לענין מה דנסתפקנו בתחילת דברינו במאי דפסק הרמב"ם בנעבד של חבירו דעבד בה מעשה דמותר להדיוט אם מותר ג"כ לגבוה כיון דהא דמותר להדיוט הוא מצד דאמרינן דלצעורי קמכוין אתי לכאורה לפי זה דמותר לגבוה ג"כ. כן נסתפקנו לעיל אבל לפי דברינו עתה פשוט הוא דאסור דנהי דאמרינן דלצעורי קמכוין לענין דיהי' מותר להדיוט משום דנעבד של חבירו בלא מעשה כלל מותר להדיוט לכן שייך שפיר לומר דטעמא דלצעורי קמכוין מסלק המעשה והוי כלא עשה בה מעשה כלל אבל לגבוה נהי דהמעשה מסולק מטעם דיכול להיות דלצעורי קמכוין אבל מ"מ אי היתה כוונתו לשם ע"ז גם בלא מעשה אסור לגבוה דנעבד אסור לגבוה אפילו לא עבד בה מעשה וזאת ביארנו דאומדנא דלצעורי קמכוין לאו אומדנא גמורה היא לכן יכול להיות שפיר דכוונתו היתה לא לצעורי אלא לעבוד ע"ז לכן אסורה עכ"פ לגבוה ודוק

ולפי זה יהי' ניחא דברי הרמב"ם פ"ד מהל' שגגות הל' א' דהקשינו לעיל במאי קמיירי אי קמיירי דשחט לקרבן דידי' א"כ למה כתב הרמב"ם דאי לא אמר בגמר זביחה הוא עובדה פטור משחוטי חוץ משום דהוי אינו ראוי בפנים עדיפא הוה לי' למימר דלאו שחיטה היא כלל משום דהוי כמחתך בעפר בעלמא ואי מיירי הרמב"ם בשחט קרבן דחברי' א"כ כיון דשייך לומר דלצעורי קמכוין הוי הקרבן כשר בפנים וא"כ לחייבו משום שחוטי חוץ כיון דהקרבן לא נשחט לע"ז כלל דהא אמרינן דלצעורי קמכוין אבל לדברינו דאומדנא דלצעורי קמכוין אינו אומדנא גמורה ונהי דמותרת להדיוט אבל לגבוה אסורה וכדביארנו לעיל נתישב הרמב"ם שפיר בטוב טעם ודעת דהרמב"ם מיירי בכל גווני בין ששחט קרבן שלו ובין ששחט קרבן דחבירו לכן ניחא הא דלא כתב הרמב"ם הטעם דלא חייב משום שחוטי חוץ הוא משום דהוי כמחתך בעפר משום דהרמב"ם מיירי נמי בשחט קרבן דחברו דאמרינן דלצעורי קמכוין וא"כ לא נאסרה להדיוט בהנאה ולא הוי כמחתך בעפר אך מ"מ כתב הרמב"ם שפיר דפטור משום שחוטי חוץ משום דטעמא דלצעורי קמכוין לא מהני אלא להתיר להדיוט אבל להתיר לגבוה לא וכדביארנו א"כ לא הוי קרבן הראוי לפנים לכן פטור משום שחוטי חוץ ולכן כתב הרמב"ם האי טעמא דמהני נמי לשחט קרבן דחבירו וכמו שביארנו וטעמא דהש"ס דהוי כמחתך בעפר לא מהני אלא בשחט קרבן דילי' ולא קרבן דחבירו דלא אסרי' בהנאה משום ע"ז ודוק

ולפי דברינו הנ"ל יכולין לתרץ מה שהקשו האחרונים הפלתי והלב ארי' מאי פריך לי' ר"נ לר"ה דסובר דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה מהך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ דחייב ג' חטאות הא לר"נ גופי' נמי תקשה דהא מסיק הש"ס דר"נ נמי סובר דא"א דש"ש אך בישראל אמרינן דלצעורי קמכוין אבל הכא בהשוחט חטאת בשבת בחוץ דמשמע מהש"ס דמיירי בקרבן דילי' לא שייך לומר לצעורי וג"כ הכא מיירי בשוגג דג"כ לא שייך לצעורי ואמאי חייב משום שחוטי חוץ. ולענ"ד עוד יותר תקשה דע"כ מוכרחין לומר לר"נ דלא שייך כאן לצעורי דאי הי' שייך כאן לצעורי קמכוין א"כ ליכא ג' חטאות דהא על ע"ז פטור דהא אמרינן דלצעורי איכוין ולא איכוין לעבוד ע"ז כלל

אבל לדברינו יכולין לישב שפיר דודאי מיירי בקרבן דחברי' דשייך לצעורי ואעפ"כ מחויב בקרבן משום דהוא אומר דלא כוון לצעורי רק לעבוד ע"ז אבל מ"מ חייב משום שחוטי חוץ ולא הוי כמחתך בעפר משום דכיון דיכולין לומר דכוון לצעורי א"כ המעשה שלו אינו מוכיח כלל שעשה לשם ע"ז ואף דאומר דהי' בשוגג דלא שייך כלל לצעורי מ"מ נהי דמאמינים לו דהי' בשוגג לענין חטאת אבל בהמעשה גופי' לא הי' ניכר דהי' בשוגג ושייך שפיר לומר דהי' לצעורי ולכן אפילו היתה כונתו לע"ז נמי מותרת משום דהוי כאילו עבד ע"ז בלא מעשה כלל דכשרה לכן מחויב שפיר משום שחוטי חוץ ולא הוי כמחתך בעפר וחטאת ג"כ מחויב משום דלדברו היתה כוונתו לע"ז אבל לר"ה פריך שפיר דכיון דסבירא לי' דע"י מעשה יכולין לאסור ולית לי' האי טעמא דלצעורי איכוין א"כ אסרה מ"מ לכן פריך שפיר אמאי מחויב משום שחוטי חוץ דהא הוי כמחתך בעפר ודוק

ועתה נבוא לישב דברי הרמב"ם שהבאתי בראשית דברינו במה דפסק דנעבד של חבירו אסור לגבוה ומשמע אפילו בלא מעשה כלל היפך מסוגית הש"ס דע"ז דמסקינן שם דהא דקתני דנעבד של חבירו אסור מיירי בעבד בה מעשה והגם דביארנו דמהירושלמי מסכת כלאים ומס' ע"ז משמע בהדיא כדברי הרמב"ם דנעבד של חבירו אסור אפילו בלא מעשה כלל אבל מ"מ הקשינו אמאי פסק הרמב"ם כהירושלמי כנגד ש"ס דילן ולפי דברינו נראה לומר דהא דיליף הש"ס דירושלמי דנעבד של חבירו אסור לגבוה מבע"ח דכמו דבע"ח אינם נאסרים להדיוט אפילו הן שלו אם לא עבד בהן מעשה כמו שמפורש בהדיא במס' ע"ז דמחובר ובע"ח שאין בהן תפיסת יד אדם דמותרין להדיוט אם לא עבד בהן מעשה לשם ע"ז או תקרובי ע"ז כמו כן ילפינן דנעבד של חבירו נמי דנהי דמותרין להדיוט אבל לגבוה אסורין נראה לומר דהאי ילפותא תלוי בהחקירה שחקרנו בהא דאין אדם אוסר דש"ש גבי ע"ז אם הוא מטעם דלא חל על הדבר שם של ע"ז או מטעם דאינו יכול להטיל דיני