שמחת החג קמה

שאינו שלו אפילו ע"י מעשה יסבור דהחסרון הוא מצד שאינו יכול להטיל דיני איסורין על דבר שאינו שלו לכן לא שנא עשה מעשה לא שנא לא עשה מעשה אינו יכול לאסור ודוק

ולפי דברינו זה יהי' ניחא מאי דראיתי מקשים מר"ה על ר"ה דהנה ר"ה בחולין סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה וביבמות (דף פ"ג ע"ב) פסק שם דהלכה כר"מ דסובר דהמסכך גפנו בתבואתו של חבירו אוסר התבואה אע"ג דלא עביד מעשה בהתבואה אבל לפי דברינו ניחא דבאמת צד החקירה שחקרנו דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאין יכול להטיל עלי' שם ע"ז זאת לא שייך אלא גבי ע"ז או תקרובי ע"ז אבל גבי כלאים דבמציאות הוא כלאים דינקי מתערובות לא שייך על זה לומר דלא חל עלי' שם כלאים נמצא לפי זה דגבי כלאים לא שייך כלל לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דהוי כמו חלב ונבלה ובשר בחלב אך הא דסבירא לי' לר' יוסי ור"ש גבי כלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא לפי זה מטעם אחר לגמרי כמו שכתב הר"ש בכלאים משום דכתיב ,,כרמך״ והוי מיעוטא דאינו יכול להטיל איסור כלאים גבי כרם שאינו שלו אבל ר"מ לא סבירא לי' האי דרשה נמצא דהתם בכלאים פליגי בפלוגתא אחרת לגמרי דלא שייך כלל לפלוגתא דידן גבי ע"ז דהכא עיקר חסרון הוא מצד שאין יכול להטיל שם ע"ז על דבר שאינו שלו לכן אע"ג דסבירא לי' לר"ה הכא גבי ע"ז דהיכא דלא עביד מעשה אין יכול לאסור דבש"ש משום דלאו שם ע"ז עלי' אבל הכא גבי כלאים בע"כ הוא כלאים ויכול לאסור אעפ"י דאינו שלו נמי ודוק

ובדברינו אלה יתורץ מה שהקשה התוס' בחולין (דף מ' ע"א) ד"ה רבוצה על פירוש רש"י ז"ל דפירש דלא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה דקנאה בהגבהה ונעשית שלו, אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה ע"כ והקשו שם התוס' א"כ מאי קפריך לקמן על ר"נ דסובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממנסך והא מנסך מכי הגביה קניא והוי שלו לכן יכול לאסור אלא ודאי מוכרחין לומר דאע"ג דקני' קנין גזילה אבל מ"מ לא הוי שלו לגמרי דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אבל לדברינו יכולין לישב שפיר דהא לא תקשה לפי' רש"י ז״ל האיך כתב דכיון דכשהגביה קנאה והא לא קנאה אלא קנין גזילה משום דכיון דכל הטעם לפי סברתנו לר"ח דהא דאין אדם אוסר דש"ש הוא מצד דלאו כל כמיני' לשווי' בהמת חבירו של ע"ז יכולין לומר דכיון דגזלי' והוי הדבר ברשותו ומה שחפץ עושה נקרא על זה בעלים שיכול להטיל עלי' שם של ע"ז וממילא נאסר ולא דמי להקדש דהתם צריך ליחול עלה חלות ודיני הקדש על זה צריכין דוקא בעלים אבל הכא דאין צריך להטיל עלה דיני ע"ז דדינין ממילא חלין כמו נבלה וחלב אך צריך להטיל עלה רק שם של ע"ז. על זה יכולין לומר כיון דהבהמה נמצאת ברשותו יכול ליחול עלה שם של ע"ז וכ"ז הוא דוקא לר"ה דסובר דהא דאא"א דש"ש הוא מטעם דאין יכול להטיל שם של ע"ז עלה אבל לר"נ לפי הס"ד דביארנו דהטעם הוא משום דאין יכול להטיל דיני ע"ז על הבהמה א"כ בזה לא מהני קנין גזילה דאז הוי כהקדש ונדר לכן פריך שפיר על ר"נ ממנסך ודוק

ובזה נבוא ליישב מה שהקשינו על דקדוק לשון הש"ס והרמב"ם במה דאמר ר"נ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דלצעורי קמכוין והקשינו דהא תרתי דסתרי דמתחיל בלשון אין אדם אוסר דמשמע דאין יכול לאסור ומסיק דלצעורי קמכוין דמשמע דאין רוצה לאסור וכן הקשו על לשון הרמב"ם. ונלענ"ד דהנה באמת הקשה הלב ארי' בחולין דף הנ"ל האיך שייך לומר בודאי דלצעורי קמכוין להתיר איסור דהא בפה מלא אומר דעובד ע"ז וגם לפענ"ד תקשה האיך יהי' הדין בפירוש אם אומר דלאו לצעורי קמכוין האם נימא דגם זה אומר לצעורי מהיכי תיתי נאמר דאומדנא גדולה כ"כ היא להתיר איסור דאורייתא ועיין גם בחדושי רע"א על יו"ד סי' ד' שם ד"ה תמי' לי דרוצה לומר שם דהא דאמרינן דלצעורי קמכוין לאו מטעם ודאי אמרינן כן אלא מטעם ספק ולכך מהני זה רק להתיר בהנאה דהוא רק איסור דרבנן ולא באכילה דהוא איסור דאורייתא ומיישב בזה דעת הר"ן שכתב דאסור באכילה. ולי צ"ע על דבריו דהא הר"ן כתב הטעם דאסור באכילה מטעם חסרון שחיטה דכתב דהוי כמתה מאלי' ולא מטעם איסור ע"ז אבל מ"מ ראינו מהאחרונים ז"ל דתפסו דסברא דלצעורי קמכוין לא הוי אומדנא בוודאי ועיין באחרונים שהבאתי דדחקו מאד לפי זה במאי דסבירא לי' לר"נ דאין אדם אוסר דש"ש מטעמא דלצעורי קמכוין כיון דאינו אומדנא דמוכח בודאי שהי' כן א"כ הי' לו לאסור מספק אבל לפי דברינו הי' נראה לומר בדרך הפשטות והוא דכיון דביארנו דהא דאין אדם אוסר דש"ש הוא לר"ה וכן לר"נ לפי המסקנא משום דאין יכול להטיל שם ע"ז על דבר שאינו שלו והא דבמעשה יכול לאסור הוא משום דכיון דעשה מעשה המוכיח לשם ע"ז ע"כ חל עלה שם של ע"ז, ע"ז סבירא לי' לר"נ אליבא דהמסקנא אעפ"י דגם הוא סבירא לי' דע"י מעשה יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו אבל ה"מ עכו"ם או ישראל מומר אבל ישראל דכיון דיכולין לומר דלצעורי קמכוין א"כ אין מוכיח מתוך מעשיו כלום דמכוין לשם ע"ז לכן מותר ולאו משום דאמרינן בודאי דכוונתו היתה לצעורי אך כיון דיש רק ספק בדבר ויכולין לומר דכוון לצעורי א"כ אין מוכיח מתוך המעשה כלום והוי כאילו לא היתה מעשה כלל לכן אפילו באמת היתה כוונתו לעבוד ע"ז ולא לצעורי נמי מותר דהוי כאילו עבד ע"ז בלא מעשה. דמותר להדיוט לכן שייך שפיר לשון הש"ס והרמב"ם במה דהקשו האחרונים דכתב דאין אדם אוסר משום דלא כוון אלא לצערו והוי סתירה מיני' ובי' כמו שביארנו אבל עתה ניחא דהא באמת יכול להיות דכוונתו היתה לע"ז ואפ"ה מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה והטעם דלצעורי קמכוין מסלק המעשה לכן אין יכול לאסור אפילו רצה לאסור ולעבוד ע"ז ושייך שפיר הלשון