שמחת החג קמד

בלבד מ"מ תקשה לפי מה שביארנו לעיל דהיכא דשייך הטעם דלצעורי קמכוין לא אסרה אפילו למזבח נמי משום דכיון דלצעורי קמכוין לא היתה כוונתו כלל לע"ז א"כ הכא דשייך לומר לצעורי קמכוין כיון דשחט קרבן דלאו דילי' א"כ איפכא איבעי לי' להרמב"ם ז"ל למימר דאי לא אמר בגמר זביחה הוא עובדה חייב משום שחוטי חוץ משום דהוי קרבן הראוי לפנים ופטור משום ע"ז דכיון דלצעורי קמכוין א"כ לא היתה כוונתו לע"ז כלל ודוק. וממנפ"ש קשין דברי הרמב"ם אי מיירי דהבעלים שחטו א"כ למה כתב הטעם דאינו חייב משום שחוטי חוץ משום דהוי קרבן שאינו ראוי לפנים עדיפא הוי לי' למימר דהוי כמחתך בעפר בעלמא ואי נימא דהרמב"ם מיירי דאדם אחר שחטו ולא הבעלים א"כ לא נאסרה למזבח כלל משום איסור דע"ז דאמרינן דלצעורי קמכוין וא"כ לחייב שפיר משום שחוטי חוץ ודוק

והנה ראיתי להתוס' בב"ק (דף ע"א ע"ב) ד״ה איסורי דכתבו דפירוש הש"ס דקמחתך בעפר בעלמא הכוונה הוא מה דלא חזי לפתח אהל מועד עיי"ש. ולפי זה יכולין לאוקמי שפיר דהרמב"ם מיירי בקרבן דידי' ומאי דכתב הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא משום דלא הוי ראוי לפנים מתאים לדברי הש"ס דאמרו דהוי כמחתך בעפר בעלמא לפי' תוס' הנ"ל עיי"ש. אך ראיתי להגרע"א ז"ל בתשובות קס"ה דמיישב שם קושית התוס' וסובר שם דמה שאמרו בחולין דהוי כמחתך עפר בעלמא הוא כמשמעו דלא הוי שחיטה כלל עיי"ש ודוק

ונלענ"ד לתרץ בהקדם מה שהקשיתי בדקדוק לשון הש"ס דר"נ ור' עמרם ור' יצחק סברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסיק שם הש"ס דהטעם הוא משום דלצעורי קמכוין וקשה א"כ מהו הלשון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אדם יכול לאסור ג"כ דבר שאינו שלו אך הכא שאני משום דאמרינן דלא כוון כלל לאסור הוא וגם האחרונים הקשו ג"כ על לשון הרמב"ם כן בפ"ד מהל' שחיטה שכתב ג"כ בזה"ל שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שלא כוון אלא לצעורי והקשו דדברי הרמב"ם סתרי מיני' ובי' דבתחילה כתב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסיק משום דלא כוון אלא לצערו משמע מזה דהטעם הוא שאינו רוצה לאסור אבל אם ירצה לאסור יכול לאסור גם דבר שאינו שלו נמי ועיין בפלתי יו"ד סי' ד' ס"ק ג' ד"ה לא שהקשה כן. ומה שנלענ"ד דהנה יכולין לחקור הא דאמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גבי ע"ז וכדומה אי הטעם הוא דאינו יכול לעשות דבר חבירו ע"ז או תקרובי ע"ז ולא חל שם ע"ז או תקרובי ע"ז על דבר חבירו או נאמר דמה דאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו הוא מצד שאין יכול להטיל דיני ואיסורי ע"ז על דבר חבירו. ואבאר את ספקתי דהנה באמת הקשו התוס' ביבמות (דף פ"ג ע"ב) ד"ה אין אדם וכו' וז"ל וא"ת ומ"ש מנותן נבלה. או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו וכו' עיי"ש. ונלענ"ד לבאר דברי התוס' בפשטות והוא דיש איסורין דמציאות הדבר הוא אסור כגון נבלה או חלב וחזיר דהם דברים האסורים דמציאות הדבר הוא כן ואם יהי' אמצעי להפוך מציאות הדבר מדבר היתר לדבר איסור אז יכול לאסור אפילו דבר שאינו שלו נמי ולא שייך לומר על זה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמ"מ דבר אסור הוא. ויש איסורין דמציאות הדבר לא ישתנה כלל כגון משתחוה לבהמת חבירו דמציאות הבהמה לא נשתנה כלל מקודם השתחוי' לאחר השתחואה אך במחשבתו חל עלי' חלות של איסור או אפילו בכלאים דמציאות הדבר הוא שינקי מתערובות אבל מ"מ זהו בעצמו איננו האיסור דהא אם איננו ניחא לי' אינו אסור אף דינקי מתערובות אך כל האיסור הוא חל במחשבתו במה דניחא לי' מזה בעצמו דגדלי' בתערובות לכן חשיב נמי גבי כלאים דלאו מציאות הדבר הוא האסור אך במחשבתו חל עלי' דיני איסורין ובאיסורין כאלו דמציאות הדבר איננו אסור אך על הדבר איכא רק חלות של איסור שייך בהו לומר דחלות של איסור אינו חל רק ע"י הבעלים אבל לא ע"י איש זר ודוק. כנלענ"ד לבאר דברי התוס'. הרי מדברי התוס' ראי' לצד הב' מחקירתנו שהטעם הוא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מצד שאינו יכול להטיל דיני איסורין על דבר שאינו שלו. והנה הר"ש בכלאים מדחה תירוץ התוס' וכתב שם הטעם גבי ע"ז דמותר בנעבד של חבירו וז"ל שם באמצע הדברים אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמי' תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו עיי"ש הרי משמע מזה מפורש כצד הא' של חקירתנו דהטעם הוא משום שאינו חל שם של ע"ז על הבהמה לכן אינו אוסר דבר שאינו שלו ומצד הטלתו דיני איסור על דבר שאינו שלו משמע מזה דאין חסרון משום דכיון דהוי ע"ז ממילא אסור כמו חלב ונבלה וכל החסרון דאינו אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאינו יכול לעשות שם של ע"ז או תקרובי ע"ז על דבר שאינו שלו

והנה מהא דחזינן דאע"פ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל ע"י מעשה יכול לאסור לכאורה ראי' לצד הא' של חקירתנו דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאינו יכול להטיל שם של ע"ז על דבר שאינו שלו לכן שייך שפיר לומר דכיון דעביד מעשה המוכיח לשם ע"ז הרי בע"כ הטיל עלי' שם של ע"ז אבל אי נימא דהחסרון הוא משום דאינו יכול להטיל עלי' דיני ע"ז כיון דאינו שלו מה לי מזה דעביד בה מעשה אבל מ"מ הרי היא אינה שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל אי נימא כצד הא' דהטעם הוא כיון דאינו בעלים על הדבר אינו יכול להטיל שם של ע"ז היינו דוקא בלא מעשה אבל היכא דעביד בה מעשה המוכיח לשם ע"ז או לשם תקרובת עכו"ם הרי בע"כ נעשית ע"ז ולכן אסורה ודוק. ונמצא לפי זה דר"ה ור"נ דפליגי בחולין (דף מ') דר"ה סובר דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ור"נ סובר לפי הס"ד דהש"ס דשם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה יפלגו בחקירתנו דר"ה סובר. דהא דאמרינן גבי ע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאין יכול להטיל שם ע"ז על הבהמה לכן סובר דע"י מעשה יכול לאסור אבל ר"נ דסובר דאין אדם אוסר דבר