שמחת החג קמג

מאותו טעם גופי' תהי' מותרת ג"כ לגבוה ואתי לפי זה חידוש גדול דנעבד בשל חבירו ועבד בה מעשה עוד קילא מלא עבד בה מעשה דעבד בה מעשה מותרת לגבוה ולא עבד בה מעשה אסורה לגבוה ודוק

וראי' לדברי אלו מצאתי בחידושי רע"א על יו"ד סי' ד' במה שכתב על הט"ז שם סק"ג ועל הש"ך שם ס"ק ה' במה דהט"ז והש"ך ז"ל מביאין שם את דברי הר"ן ז"ל בחולין דאיכא מאן דמפרש דאעפ"י דאמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ לאוסרה בהנאה אבל באכילה אסורה משום דלא שייך לומר כאן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאפילו לא אסר לה אלא דלא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאלי' ע"כ. והט"ז דשם תמה על הרמ"א וב"י שלא הביאו דברי הר"ן וכתב שם הרע"א ד"ה ותימא וכן שם ד"ה תמי' לי דהר"ן לא כתב כך אלא לפי מאי דס"ד שם בש"ס דר"נ סבירא לי' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על זה כתב דמ"מ אסורה באכילה אבל להמסקנא דר"נ סבירא לי' דאדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דאמרינן דלצעורי קמכוין בזה לא שייך כלל סברת הר"ן דהא אמרינן דלא שחט כלל לע"ז וממילא גם באכילה שרי הרי מפורש כדברינו דאי אמרינן טעמא דלצעורי קמכוין אמרינן דלא איכוין כלל לע"ז וממילא אמרי' דגם לגבוה מותרת ודוק. אך הרע"א מסיק שם דמדברי הר"ן משמע דאף למסקנת הש"ס נמי אמר דאסור באכילה דאי לאו הכי אמאי לא הביא הר"ן שם סיום דברי הש"ס אפילו למ"ד אא"א דש"ש הנ"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קמכוין והקשה שם הרע"א טעמא מאי אסור באכילה כיון דלא היתה כוונתו כלל לע"ז עיי"ש במה שדחק עצמו בזה ואי"ה בדברינו יתבאר לקמן דברי הר"ן ז"ל בטוב טעם ודעת

אך מ"מ נלענ"ד לומר דאף דפסקינן דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דאמרינן דלצעורי קמכוין אעפ"כ לגבוה אסורה וממילא יתורץ בזה דברי הר"ן שכתב דאף דפסקינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אעפ"כ לאכילה אסורה דמשמע דאף לפי המסקנא דטעמא דאא"א דש"ש הוא מטעם דלצעורי קמכוין אעפ"כ פסק דאסור באכילה. ואקדים בזה מה שנתקשיתי בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' שגגות הל' א' וז"ל שם העושה עבירות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת וכו' כיצד השוחט בהמת קדשים בחוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב שלש חטאות וכו' בד"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה אבל אם לא היתה כונתו לכך משישחט בה מעט לשם ע"ז נאסר ואינו חייב משום שחוטי חוץ כמו שביארנו עכ"ל עיי"ש. וכתב שם הלח"מ וז"ל אע"ג דרבינו פסק בהל' ע"ז פ"ח כר"נ דאמר בפ"ב דחולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו של חטאת שלו מקרי משום דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא וכדאמרו שם עכ"ד. ודברי הלח"מ תמוהין דכיון דמשמע מדבריו דהרמב"ם מיירי שהבעלים של הקרבן שחטו אותה בחוץ לע"ז כדמשמע במאי דמשני דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמיא א"כ אין התחלה כלל לקושיתו דמה דפסק הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ח דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעמא דלצעורי קמכוין כמו שמפורש בהרמב"ם גופי' בפ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א אבל היכא דלא שייך טעמא דלצעורי אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו כמו שפסק הרמב"ם גופי' דהיכא דיש לו שותפות בגוה דלא שייך לומר דלצעורי קמכוין אסרה א"כ הכא גבי השוחט בחוץ לע"ז דלא שייך כאן לומר דלצעורי קמכוין כיון דמיירי בקרבן דידי' יכול לאסור שפיר אע"ג דלא דידי' נמי דבאמת מאי דכתב הלח"מ טעמא דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' לא ברור לן דאמרינן כן להלכה עיי"ש בסוגיא דאיכא מחלוקת בזה. והא דמותבינן בש"ס על ר"נ דסובר דאא"א דבש"ש מההיא ברייתא דהשוחט חטאת בחוץ ומשנינן שם דכיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא ולא משני כדברינו משום דהתם אזיל הש"ס אליבא דהס"ד דר"נ סבירא לי' דאין אד יכול לאסור דבר שאינו שלו ולא מטעמא דלצעורי קמכוין לכן הי' מוכרח הש"ס לתרץ דהכא כיון דקני' לכפרה הוי כדידי' אבל לפי המסקנא דהש"ס דר"נ סובר באמת כמ"ד דא"א דש"ש אך בישראל שאני משום דאמרינן לצעורי קמכוין א"כ יכול שפיר לאסור ודוק

אך באמת דברי הרמב"ם האלו קשין לי מצד אחר ממנפ"ש אי מיירי הרמב"ם דהבעל הקרבן שחט אותו בחוץ ואע"ג דלאו דידי' קשחט דהקדש הוא אעפ"כ נאסר הקרבן משום איסור ע"ז כמו שביארנו דכיון דקרבן דידי' הוא לא שייך לומר דלצעורי קמכוין לפי זה תקשה על מאי דמסיק כאן הרמב"ם דאי לא אמר בגמר זביחה הוא עובדה אין מחויב משום שחוטי חוץ משום דכיון דשחט בה מעט לע"ז נאסרה ולא הוי קרבן הראוי לפנים דפטור בה משום שחוטי חוץ. עדיפא הוה לי' להרמב"ם ז"ל למימר דכיון דשחט בה מעט אסרה אפילו בהנאה וא"כ לא הוי שחיטה כלל והוי כמחתך בעפר בעלמא כמו שמקשה שם בש"ס על ר"ה ועולא דסברי דאדם אוסר דבר שאינו שלו ופרכינן שם עלייהו מהך ברייתא דלמה מחויב משום שחוטי חוץ הא הוי כמחתך בעפר בעלמא פירוש ולא הוי שחיטה כלל דטעמא דהרמב"ם ז"ל דכתב משום דלא הוי כקרבן הראוי לפנים לא שייך אלא היכא דנימא דמה ששחט לע"ז לא הוי אלא פסול לגבוה אבל לא פסול להדיוט שייך שפיר לומר הטעם דפטור משום שחוטי חוץ הוא משום דכיון דנפסל לגבוה לא הוי קרבן הראוי לפנים אבל לפי מה דמוקמינן השתא דהרמב"ם מיירי דשחט קרבן דידי' ולא שייך לומר דלצעורי קמכוין בזה דסבירא לן כר"ה דאדם אוסר דבר שאינו שלו ואסרה לגמרי א"כ לא הוי שחיטה כלל דהוי כמחתך בעפר בעלמא כמו דאמרו שם בש"ס אליבא דר"ה ולמה כתב הרמב"ם טעמא אחרינא משום דלא הוי ראוי לפנים ואי נימא דהרמב"ם ז"ל מיירי דשחט קרבן של אחר בחוץ דאינו יכול לאוסרה להדיוט משום ע"ז אך אעפ"כ לגבוה נאסרת משום דהרמב"ם ז"ל אזיל לטעמי' דסבירא לי' בהל' א"מ דנעבד של חבירו אסרה לגבוה ולכן כתב הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם דפטור משום שחוטי חוץ משום דלא הוי קרבן הראוי לפנים דמה ששחט אותה לע"ז לא אסרה אלא לגבוה בלבד