שמחת החג קמב

וכתב שם הראב"ד וז"ל א"א במס' ע"ז אוקמו' של חבירו בשעשה בה מעשה ע"כ פירוש דמשיג על הרמב"ם שכתב דנעבד של חבירו אסור סתם דמשמע דנעבד גרידא אסור אפילו לא עשה בה מעשה ע"כ השיג דבמס' ע"ז אוקמו' דנעבד של בהמת חבירו אינה נאסרת אלא דוקא דעבד בה מעשה וזהו סוגית הש"ס שם בע"ז (דף נ"ד ע"א) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ורמינהו איזהו נעבד וכו' האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידי' וכו' אלא אמר ר' אדא בר אהבה כגון שנסך לה יין בין קרניה דעבד בה מעשה וכי הא דאתא עולא אמר ר' יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה עיי"ש. הרי מסוגיא זו דבלא מעשה איננה אסורה אפילו למזבח דההיא ברייתא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר למזבח קמיירי דאי להדיוט אפילו נעבד שלו מותר בלא מעשה דבע"ח אינם נאסרים להדיוט בלא מעשה ומוקמינן שם דלכך בשל חבירו מותר משום דלא עביד בה מעשה הרי דנעבד של חבירו מותר אפילו למזבח בלא עבד בה מעשה וא"כ האיך פסק הרמב"ם היפוך מסוגיא המפורשת בש"ס

איברא דבירושלמי משמע מפורש כדברי הרמב"ם דנעבד של חבירו אסור לגבוה אפילו בלא מעשה כלל דהנה שם בפ"ז מסכת כלאים הל' ג' (דף ל"ג ע"ב) דפוס ,,ראם״ וכן שם במס' ע"ז פ"ג הל' ה' רצה שם הש"ס לומר דברייתא דתני דנעבד של אחרים אסור וברייתא דתני דנעבד של אחרים מותר פליגי בפלוגתת ר"מ ור"י ור"ש בהמסכך גפנו בתבואתו של חבירו דברייתא דסבירא לי' דנעבד של חבירו אסור סבירא לי' כר"מ דסבירא לי' שם דהמסכך גפנו בתבואתו של חבירו אסור והברייתא דקתני דנעבד של חבירו מותר סבירא לי' כר"י ור"ש דסבירא להו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומדחינן שם דברייתא דקתני דנעבד של חבירו אסור אתי כדברי הכל דאפילו ר' יוסי ור"ש דסברי גבי כלאים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הכא גבי נעבד יודו דאסור לגבוה משום דילפינן מבעלי חיים דהנעבד לבע"ח אינן נאסרין להדיוט אפילו הן שלו אעפ"כ לגבוה נאסרין כמו כן בהנעבד לשל חבירו אעפ"י דאינן נאסרין להדיוט אבל לגבוה נאסר עיי"ש. חזינן משם דנעבד של חבירו אסור לגבוה אפילו בלא מעשה כלל דהא יליף מהנעבד לבע"ח דנאסרין לגבוה אפילו בלא מעשה וא"כ הנעבד בשל חבירו נמי נאסר אפילו בלא מעשה כלל ומשמע מפורש כדברי הרמב"ם ועיי"ש במראה הפנים וגליון הש"ס מהגאונים מפרשי הים ז"ל דכתבו דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל את דינו הנ"ל אבל מ"מ קשה האיך שביק הרמב"ם סוגיא מפורשת בש"ס דילן דלא כהירושלמי ופסיק כהירושלמי

והנה נסתפקתי לפי מה דפסק הרמב"ם בנעבד של חבירו דאסור לגבוה אפילו דלא עביד בה מעשה כלל. האיך יהי' הדין בנעבד של חבירו אם עבד בה מעשה דפסק הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ח הל' א' ובפ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א דלהדיוט מותרת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה נסתפקתי האיך יהי' הדין לגבוה אם אסורה או לא. ואבאר ספקתי דלכאורה אין מקום לספקתי זאת כלל דמה דלא עבד בה מעשה פסק הרמב"ם דאסורה לגבוה כש"כ אם עבד בה מעשה דאסורה לגבוה. דהנה בסוגיא דחולין (דף מ' ומ"א) שם בענין אי אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה איתא אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה (משום תקרובת עכו"ם) דסבירא לי' דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו נמי ור' נחמן ור' עמרם ור' יצחק סברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסיק שם דפליגי בזה תנאי ת"ק ור"י ב"ב דת"ק סובר שם דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ור"י בן בתירה סבר שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה נמי כר"נ ור"ע ור"י ומסיק שם דר"נ ור"ע ור"י דסברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו סברי שפיר כת"ק דר"י ב"ב דאדם אוסר דבר שאינו שלו אך הני מילי דאדם אוסר דבר שאינו שלו דוקא עכו"ם או ישראל מומר או דאית לו שותפות בגוי' (לפירוש רש"י ז"ל והרמב"ם) אבל ישראל אין יכול לאסור דבר שאינו שלו משום דאמרינן דלצעורי קמכוין ולא היתה כונתו לעבוד ע"ז כלל עיי"ש בסוגיא. נמצא לפי המסקנא דר' נחמן סובר שפיר דאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו אם רוצה באמת לאסור כגון בעכו"ם או במומר או דאית לי' שותפות דאמרינן דכונתו היתה לעבוד ע"ז אך בישראל אמרינן דלא היתה כונתו כלל לעבוד ע"ז. והנה הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' ע"ז ובפ"ב מהל' שחיטה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו פסיק בזה כר"נ אליבא דהמסקנא דטעמא הוא משום לצעורי כמו שמפורש בדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א דכתב שם וז"ל בד"א (פירוש דאוסר אם התכוין בשחיטתו לע"ז) בשהי' לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כונתו אלא לצערו. הרי כתב הרמב"ם בפירוש הטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום טעמא דלצעורי קמכוין כמו שמסיק הש"ס אליבא דר"נ נמצא לפי זה דבאמת פסק הרמב"ם דאדם אוסר דבר שאינו שלו כר"נ אליבא דמסקנא דהא באית לי' שותפות בגוה פסק דיכול לאסור וכן משמע מדברי הרמב"ם במה שכתב דאין אדם מישראל אוסר דמשמע אבל עכו"ם יכול לאסור אך הא דאין ישראל אוסר הוא מטעם דאמרינן אומדנא דלא הי' כלל כונתו לע"ז אלא לצעורי א"כ אתי לפי זה דאפילו לגבוה נמי צריכה להיות מותרת ולא דמי לנעבד בשל חבירו דלא עבד בה מעשה דפסק הרמב"ם דאסורה לגבוה משום דכיון, דלא עבד בה מעשה אין יכול לאוסרה להדיוט כלל א"כ לא שייך לומר בה לצעורי קמכוין דמה שאוסר אותה למזבח לאו כלום היא דסתם שוורים לאו בחזקת מזבח קיימי לכן אמרינן דכונתו היתה לעבוד ע"ז ולכן אסורה לגבוה עכ"פ אבל היכא דעבד בה מעשה דבאמת צריכה להיות גם להדיוט אסורה דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אך טעמא דמותרת להדיוט משום דאמרינן דלצעורי קמכוין ולא היתה כונתו כלל לע"ז א"כ