שמחת החג קמ

אכזית קמא דמשמע מזה דאם לא נשתייר ממנו כזית דאינו נשאל עלי', ואמאי לא חייל שאלה על חצי זית כיון דחצי שיעור אסור מן התורה וליכא למימר דכיון דלא שייך בי' מלקות בחצי שיעור לא מקרי דיש כאן עוד נדר דהא מתשובת הר"ן סימן נ"א גבי נדר שלא לאכול בשר ביום פסח דאין להתיר הנדר קודם שיחול אי מהני ההתרה בערב פסח בין השמשות והעלה דתלוי בזה אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או לא דאי נימא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה מקרי חל הנדר ומהני שאלה הרי מכאן דאע"ג דליכא מלקות נמי מקרי חל הנדר וכתב דלפי דבריו נתיישב דהא דאסור בכל שהו אינו מצד הנודר שהרי הוא לא נדר אלא על שיעור שלם אלא דממילא רמי רחמנא עלי' איסור משהו משום דחזי לאיצטרופי לכך אינו בשאלה עד שיהא נשאר ממנו כזית דהוא איסור נדרו אבל אם אין כאן אלא חצי שיעור אינו יכול להשאל דהא אין כאן איסור מצד נדרו אלא איסור הבא ממילא ע"כ תוכן דבריו שם. אך באמת נתקשה לי על תירוצו דמ"מ כיון דמחמת נדרו בא לידי איסור דחצי שיעור דאי לאו נדרו לא נאסר בחצי שיעור ליהני שאלה ונהי דחצי שיעור בשבועה דאסור הוא לא מחמת איסור נדר אלא מחמת איסור תורה אבל מ"מ כיון דהאיסור נדר גרם לאיסור זה נמי מקרי חל הנדר וראי' לדבר זה הוא מאותו תשובת הר"ן גופי' שמביא ממנו הא"מ ראי' דאף דאינו חייב מלקות מקרי חל הנדר דהא כתב הר"ן שם דאי נימא דספיקא דאורייתא מקרי בין השמשות דחל הנדר ומהני התרה אע"ג דמ"מ ספק הוא ויכול להיות דבאמת לא חל הנדר והאיך יהי' ספק התרתו מהני לאכול בשר בפסח דעל פסח ודאי נדר מ"מ אמרינן דנהי דיכול להיות דלא חל עוד הנדר אבל מ"מ סוף כל סוף אסור לאכול מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא מקרי חל הנדר והתם דאסור מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא האיסור הזה לא הוי מחמת הנדר גופי' כיון דבאמת הרי הוא ספק אם בין השמשות הוי לילה דיהא חל הנדר אך הדין הוא דכל היכא דהוי ספק איסור אסור לאכול ודין זה הוא איסור מיוחד ולא האיסור של עצם הדבר כמו שביארנו במקום אחר ואפ"ה כתב הר"ן דמהני התרה משום דנהי דאסור לא מחמת נדר אך מחמת האיסור דספיקא דאורייתא לחומרא אבל מ"מ האיסור נדר גורם לאיסור זה דאי לא האיסור דנדר לא שייך כאן האיסור דס"ד לחומרא לכן מקרי חל הנדר וכמו כן הכא נהי דעל איסור דחצי שיעור לא הוי האיסור שבועה גופי' אך איסור תורה אבל מ"מ האיסור בא מחמת האיסור שבועה דהא אם ישאל על השבועה נסתלק ממילא האיסור דחצי שיעור הגם דלא בא מחמת שבועתו הרי דאיסור שבועה גורם לאיסור זה דחצי שיעור א"כ הוי לי' חל הנדר וליהני שאלה. ומה שנלענ"ד לתרץ קושיתו הוא דהנה כתב שם הא"מ תירוץ אחר דאפשר לומר דכיון דחצי שיעור אינו אסור אלא משום דחזי לאיצטרופי עם עוד חצי שיעור אחר לכזית שלם א"כ זה שנשבע שלא יאכל ככר זה ואכלו ולא נשאר ממנו רק חצי זית תו לית לי' צירוף וממילא לא שייך על זה האיסור דחצי שיעור אך כתב שם דלבו מהסס בזה דא"כ ביוהכ"פ סוף היום היכא דליכא שהות אלא לפחות מכשיעור יהי' מותר מן התורה משום דלא חזי לאיצטרופי ע"כ. והנה ראיתי בגליון מהרש"א יו"ד סימן רל"ח על הש"ך ס"ק י"ב דכתב שם על קושית הש"ך דאי נימא דבשבועה שלא אוכלנה אסור אפילו חצי שיעור אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השני' לדעת הטור דשבועה אין חל אף על איסור דחצי שיעור ומתרץ שם הגאון מהרש"א ז"ל דאם אמר שבועה שלא אוכלנה דאסור בחצי שיעור הוא דוקא בעוד הככר קיים אבל אם נשרף מקצתו מותר לאכול השאר משום דלא שייך חזי לאיצטרופי וא"כ הוסיף בשבועה ב' לאסור עצמו בכזית מככר זה אם גם יהי' נשרף מקצתו ממנו ע"כ תירוצו שם על הש"ך. הרי חזינן מדבריו דהיכא דלא שייך חזי לאיצטרופי ליכא איסור דחצי שיעור וכן כתב החת"ס בחדושיו למס' נדרים (דף י"ז) ד"ה ועיין. ולכאורה תקשה להו קושית הא"מ דא"כ אתי דביוהכ"פ בסוף היום יהי' מותר לאכול חצי שיעור. ומה שנלענ"ד בזה הוא דיש חילוק גדול בין היכא דלא הוי חזי לאיצטרופי מחמת מציאות הדבר ובין היכא דהוי בעצם לא חזי לאיצטרופי דהתם בסוף היום של יוהכ"פ וכן אם נשבע שלא יאכל לחם וליכא אלא חצי שיעור וא"א לו בכדי אכילת פרס להשלים השיעור וכן אי ליכא נבלות בעולם כ"א חצי שיעור הגם דמציאות הדבר אינו חזי לאיצטרופי בפועל אבל מ"מ עצם האיסור בכח הוי חזי לאיצטרופי דהא עדיין יש עליו האיסור על השיעור השלם דהיינו אם יאפו לחם או התם בסוף יוהכ"פ ברגע הזאת הא אסור לאכול כשיעור אם רק יהי' משכחת לכן כיון דעדיין האיסור על השיעור השלם שייך נמי לומר דאסור החצי שיעור אבל היכא דאסר עליו ככר זה ולא נשתייר אלא חצי שיעור וכן אם אמר שלא אוכלנה ונשרף מקצתה כיון דעיקר האיסור על השיעור כבר נסתלק והאיסור בעצם אינו חזי לאיצטרופי אז בודאי לא שייך איסור על חצי שיעור דאיסור דחצי שיעור ליכא אלא היכא דאיכא עיקר האיסור עכ"פ בכח אבל הכא כבר נסתלק עיקר האיסור דכל האיסור הי' על ככר זה וככר זה כבר נאבד ממילא לא שייך איסור על חצי שיעור לכן לא מהני שאלה בנשבע על הככר ונשתייר רק חצי שיעור ודוק

ונראה דבהא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אי שני קונמות מצטרפין או לא תלוי בחקירתנו שחקרנו אי האיסור דלא יחל דברו הוא איסור על חילול הדיבור או נימא דהוא איסור על עצם הדבר שנדר כגון אם נדר שלא יאכל אסור עליו האכילה או אם נדר שלא ילך אסור ההליכה בעצם וכדומה דאי נימא דאיסור דלא יחל דברו הוא איסור על הדיבור שלא יחלל דברו ממש אתי לפי זה דשני נדרים אין מצטרפין דמה לי שבשניהם אכל כזית אבל מ"מ כיון דשני דבורין מיוחדין הם וחילול הדיבור לא הוי אלא אם אכל כזית א"כ זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא אבל אי נימא דאיסור דלא יחל דברו הוא על עצם הדבר דבנדרו הוא מטיל איסור על עצם הדבר דהדבר נעשה עליו כהקדש