שמחת החג קלט

אמרינן כיון דמשני חצי שיעורין נעשה איסור גמור למלקות ממילא מוכרחין לומר דחצי שיעור נמי הוי דבר אסור דמשני דברים המותרין לא שייך צירוף לחייבו למלקות כמו כן בשבועה כיון דהוא אסר הדבר ונעשה הדבר חתיכת איסור הוי כשאר איסורין דנהי דלמלקות הוי השיעור בכזית אבל מ"מ כל הככר נעשה דבר אסור וכל פורתא ופורתא שבו הוי חלק מחלקי האיסור והוי כמו הקדש ותרומה שבא האיסור מחמת פיו ואין לוקין אלא בכזית אעפ"כ שייך איסור אפילו בחצי שיעור נמי ואין שייך כאן להקשות כמו שהקשינו לעיל ממנפ"ש אי דעתו לאסור אפילו כל שהוא לחייב מלקות אפילו בכל שהו ואי דעתו בפירוש הכזית ממילא לא שייך איסור דחצי שיעור דהא הוי כאילו התנה בהדיא דלהוי מותר פחות משיעור ולפי דברינו אין כאן קושיא כלל דהוא בשבועתו לא כל שהו מכוון ולא כזית מכוון אך רצונו להניח איסור על הככר או על לחם בכלל דלהוי הככר או הלחם חתיכת איסור כמו שאר איסורין ודין איסור הוא כן נהי דאסור אפילו משהו אבל מ"מ האיסור למלקות נתאלם דוקא אם אכל כשיעור ודוק

והא דמהני תנאי בהדיא דחצי שיעור אינו אסור היינו משום דהא דאמרנו דכיון דמחויב מלקות בשיעור גם חצי שיעור הוי חלק מאיסור השלם ואסור, היינו דוקא היכא דאסר הדבר סתם ואמרינן דהדבר נעשה חתיכת איסור כמו שאר איסורין אבל היכא דהתנה בהדיא דאינו אוסר, כ"א כזית ופחות מכזית להוי היתר מהני תנאו כיון דאיסור מה שעושה האדם בעצמו הוא לא גרע בזה מנשבע או נדר שלא ילך ושלא לרקוד וכדומה וכן הכא אוסר על עצמו האכילה בכזית דוקא וכל זה הוא דוקא בהתנה בהדי' או לדעת הרמב"ן היכא דהזכיר אכילה הוי נמי כהתנה בהדי' אבל היכא דלא התנה בהדי' אז אמרינן דכוונתו הוא לעשות הדבר חתיכת איסור כמו שאר איסור ולכן נהי דמלקינן לי' בכזית אבל מ"מ חצי שיעור ג"כ נאסר כדביארנו ודוק. והמחלוקת של הרמב"ן והר"ן והרמב"ם הוא בדרך הפשוט. דהרמב"ן והר"ן סברי דהיכא דאמר אכילה כגון בשבועה דאמר שבועה שלא אוכל ובקונמות דאמר אכילה מזו עלי קונם הוי כהתנה בהדי' דחצי שיעור יהי' מותר והרמב"ם והטור והשו"ע סברי דנהי דאמר אכילה אבל מ"מ לא הוי כהתנה בהדי' דחצי שיעור יהי' מותר אך כוונתו הוא דלהוי הדבר אסור כמו שאר איסורין דהאיסור השלם הוא בכזית אבל מ"מ כל הדבר אסור, כמו כן כוונתו לאסור דבר זה בשבועה או בקונם. אך כל זה שאמרנו שייך דוקא אי נימא כצד הב' של חקירתנו דאיסור דלא יחל דברו הוא איסור על עצם הדבר אבל אי נימא דאיסור דלא יחל דברו לא הוי איסור על הככר בעצם רק איסור על חילול הדיבור שאסור לחלל דיבורו מה שדיבר לא שייך בשבועה וקונמות איסור דחצי שיעור באופן שאמרנו דממנפ"ש אי הדיבור הי' טל כל שהו מלקות נמי לחייבו ואי הדיבור לא הי' כ"א על כזית נמצא דבאכלו חצי שיעור לא מחלל דיבורו כלל אך בגוונא זה יהי' מוכרחין לומר דאיסור דחצי שיעור הוא מטעם גדר וסיג שלא לבא לידי איסור כסברת הא"מ וכבר ביארנו דלדעת הש"ך וכפי שמבואר מדברי הר"ן ג"כ כדעת הש"ך נהי' מוכרחין לומר דאיסור דלא יחל דברו הוא איסור על עצם הדבר ודוק

והנה ראיתי בחדושי חתם סופר נדרים (דף י"ז) ד"ה שוב הקשה מו"ח הגאון דמביא שם קושי' ממו"ח הגאון אמ"ש בש"ע סי' רל"ו סעי' ד' שלא יאכל ז' ימים מלקין אותו ואוכל לאלתר משום דהוי שבועת שוא דא"א לקיימו וברמב"ם איתא כן שלא יאכל כלום ז' ימים ובש"ע השמיט תיבת ,,כלום״ וא"כ קשה לו למה הוי שבועת שוא הא יכול לקיים השבועה דיכול להמתין עד שיסתכן ואז אם יסתכן מאכילים אותו פחות מכשיעור וימתין בכדי אכילת פרס ויחזור ויאכל חצי שיעור ואפילו יהי' חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ כיון דמשום פקוח נפש מאכילים לו חצי שיעור ודי לו בזה ולא יבוא לעולם לידי שיעור שלם לא הוי שבועת שוא וצ"ע על הש"ע וכתב שם החת"ס דהיא קושיא גדולה ועצומה ועיי"ש מה שתירץ ומסקנתו דצריכין להגיה בש"ע שלא אוכל ,,אכלום״ כמו לשון הרמב"ם ותיבת ,,כלום״ השמטת הדפוס היא ע"כ ואני עפר תחת כפות רגלי הגדולים הנ"ל ז"ל ולא זכיתי להבין מה יוסיף ומה יתן אם נגרוס התיבה ,,שכלום״ בדברי הש"ע או לא דלענ"ד נראה דקושית הגאון הנ"ל שייך לאקשויי על הרמב"ם נמי אף דגריס שלא אוכל כלום דאם כוונתו הוא לומר דאם אמר שבועה שלא אוכל כלום אז אסור לאכול בחצי שיעור לא מטעם איסור דחצי שיעור אך מטעם שבועתו באמת לא כן הוא דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שבועות הל' א' וז"ל מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטריפות וכיוצא בהן עכ"ל הרמב"ם ז"ל. הרי לך בפירוש דאע"ג דאמר שלא אוכל כלום לא אסור בחצי שיעור מטעם שבועתו אך מטעם חצי שיעור. אך לפענ"ד נראה לתרץ בדברינו לעיל דקושיתו לא שייך אלא אי נימא דאיסור חצי שיעור הוא מטעם גדר וסיג ולא מטעם אותו האיסור גופי' שאסור השיעור וכן הכא בשבועה דאסור חצי שיעור הוא ג"כ מטעם איסור תורה ולא מטעם שבועתו כסברת הא"מ לעיל לכן שייך שפיר לאקשויי דיכול לאכול חצי שיעור דלא נאסר מטעם שבועתו והשבועה שלא לאכול דהיינו כזית יכול לקיים אבל אם נאמר דהא דאסור חצי שיעור היינו נמי מטעם שבועתו דאסר על עצמו אפילו כל שהו אך שיעור האיסור למלקות הוא בכזית כמו שביארנו לעיל א"כ לא שייך כלל למיפרך הא יכול לאכול חצי שיעור דמ"מ יבטל שבועתו ומה שנשבע שלא יאכל ז' ימים דמניח איסור אפילו על כל שהו אינו יכול לקיים והוי שבועת שוא ודוק

והנה הא"מ בהתשובה לעיל כתב שם דלפי דבריו נתישב מאי דקשי' לן בהא דכתב הרמב"ם דאם נשבע שלא לאכול דאסור בכל שהוא מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ז ע"ב) אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עלי' אכלה כולה אין נשאלין עלי' ופריך ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא וכו' אי בעית אימא שלא אוכל מיגו דמהני שאלה אכזית בתרא אהני נמי