שמחת החג קלח

אותו האיסור גופי' הוא אך דקליש דאין בו מלקות לא שייך לומר דבשבועה יהי' אסור פחות מכשיעור ודוק

והנה ראיתי להא"מ בתשובותיו סימן י"ד ד"ה והנה דכתב דמשמע מדברי הש"ך יו"ד סימן רל"ח ס"ק י"ב ומדברי המל"מ שבועות פ"ד הל' א' דהא דאסור חצי שיעור בשבועה הוא משום דאמרינן דדעתו של זה הנשבע שנשבע שלא יאכל הי' כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכזית ואיסור במשהו וכך היא דעתו של זה דנשבע לענש על כזית ולאסור בכל שהו כשאר איסורי תורה ולפי זה כתב הש"ך והמל"מ דהיכא דהתנה בפירוש דיהי' אסור דוקא בכזית ופחות יהי' מותר דאסור דוקא בכזית ופחות מכזית מותר והשיג שם עליהם הא"מ וכתב דהא דאסור בשבועה חצי שיעור לא תלה בדעתו כלל דאי נאמר דהא דאסור חצי שיעור הוא משום דהי' דעתו כן לאסור א"כ אפילו מלקות נמי יהא חייב דהוי כמו שנשבע בהדי' על חצי שיעור דחייב מלקות ולא שייך לומר דדעתו הוא דלא להיות חייב מלקות בפחות מכשיעור משום דעל דבר זה לא הי' מועיל דעתו דאם נשבע אדם שלא יאכל והתנה דלא יהא חייב מלקות דודאי לא מהני תנאי דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אך הטעם דאסור בחצי שיעור הוא משום דאמרינן דכיון דחזי לאיצטרופי ממילא אסור בחצי שיעור לכן אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם אבל מ"מ נאסר בחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ממילא אתי לפי זה דאפילו התנה בפירוש דבחצי שיעור יהי' מותר מ"מ אסור משום דהוי חזי לאיצטרופי וממילא נאסר בחצי שיעור ולא מהני תנאו ע"כ שם תוכן דבריו. ודבריו הם מיוסדים על מה שכתבנו לעיל דכל הטעם דאסור חצי שיעור בשבועה הוא משום דאמרינן דחצי שיעור אסור מטעם סיג לכן פריך שפיר דאפילו התנה בפירוש דיהי' מותר נמי לא מהני דהא מ"מ הוא חזי לאיצטרופי. אך באמת כל המעיין בחידושי הר"ן שבועות דף הנ"ל ד"ה אי הכי. וחידושי הרמב"ן מביא שם המל"מ משמע בפירוש כדברי הש"ך דהא דבשבועה אסור חצי שיעור הוא מטעם שבועתו דהוי כנשבע על דעת כן שיהי' אסור בחצי שיעור ומלקות יהא בכשיעור. וז"ל חידושי הר"ן שם א"ה אמאי מצטרפין פי' בשלמא לדידי דאמינא דבקונמות בעינן שיעורא אע"פ שלא הזכיר בהן אכילה מצטרפין משום דאע"ג דלא מחייב אלא בכשיעור מ"מ חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה שיהא משמע מדבריו שיוכל לאכול לכתחילה פחות מכשיעור וכמו שכתבתי למעלה ולפום הכי מצטרפין אלא לדידך דלא מצית מוקמת לה אלא בהזכיר בהן אכילה כיון שכן חצי שיעור שבכל אחד היתר גמור הוא לו ולכתחילה יכול לאוכלו שהרי הוא כמו שהתנה כך בשבועתו והאיך יצטרף לחייבו עכ"ל שם. הרי לך בהדי' דהר״ן מפרש החילוק בין היכא דהזכיר אכילה בקונם דלא אסור חצי שיעור להיכא דלא הזכיר אכילה בקונם דאסור בחצי שיעור הגם דמלקות, ליכא אלא בכזית הוא משום דהיכא דלא הזכיר אכילה הוי דעתו דלהוי כשאר איסורין דלהוי פחות מכשיעור אסור והיכא דהזכיר אכילה הוי כאילו התנה בהדיא דפחות משיעור להוי מותר לכן ליכא איסור בפחות מכשיעור הרי לך מכאן בהדי' דהיכא דהתנה בהדי' דמותר דלא כדברי הא"מ וג"כ לא כדברינו לעיל דאמרנו דסברת הר"ן והרמב"ן דסבירא להו דבשבועות וקונמות ליכא איסור דחצי שיעור משום דסבירא להו דהא דחצי שיעור אסור בכל האיסורין הוא מטעם אותו האיסור גופי' דאסור השיעור שלם אך כיון דנחסר השיעור האיסור קליש וליכא מלקות וזה הטעם לא שייך בשבועה כדביארנו לעיל ליכא למימר כן. דהא חזינן מדברי הר"ן הנ"ל דהיכא דלא הזכיר אכילה כגון בקונמות דאמר קונם עלי ככר זו מודה דאסור חצי שיעור הגם דמלקות ליכא אלא בכזית אעפ"כ איסורא איכא אפילו בחצי שיעור נמי ולא פליג הר"ן על הרמב"ם אלא היכא דהזכיר בהדיא אכילה כגון גבי שבועה או גבי קונם דהזכיר בהדיא אכילה אז סבירא לי' להר"ן דמותר חצי שיעור משום דהוי כאילו התנה בהדיא דחצי שיעור יהי' מותר אבל מ"מ חזינן דאיסור דחצי שיעור שייך בשבועות וקונמות נמי אפילו אליבא דהר"ן והרמב"ן וזהו דלא כסברתנו לעיל ודוק

ונלענ"ד לומר דאפילו אי נימא דהא דאסור חצי שיעור הוא מטעם אותו האיסור גופי' שאסור השיעור השלם כצד הב' של חקירתנו לעיל נמי שייך בשבועה וקונס איסור דחצי שיעור ונבאר בזה ג"כ דברי הש"ך והמל"מ דכתבו דהא דאסור בשבועה חצי שיעור הוא משום דדעתו של נשבע כך היתה דחצי שיעור יהי' אסור ולא יהי' בה מלקות והקשה על זה הא"מ הא לא שייך תנאי בזה ונראה דהנה יש לחקור מהו האיסור דלא יחל דברו אי נימא דאם נשבע או נדר שלא לאכול ככר, הככר בעצם לא נאסר כלל כמו נבלה וטרפה דעצם הדבר נאסר מצד עצמותו אך האיסור הוא רק חילול הדיבור דאסור לחלל דבורו ואם יאכל הככר נמצא דחילל דבורו לפי זה עצם אכילת הככר לא נאסר אך ממילא אין יכול לאכול הככר כיון שאסור לחלל דיבורו או נימא דהככר גופי' נאסר כמו נבלה וטרפה או הקדש והגם דשבועה הוא איסור גברא מ"מ האיסור הוא שלא לאכול הככר ולא שאסור רק לחלל דיבורו והפירוש דלא יחל דברו הוא דאסור לאכול הככר ולחלל האיסור שמונח על הככר מצד דבורו אבל מ"מ הככר בעצם נאסר והגם דאיסור זה בא מחמתו מ"מ גזה"כ הוא דכל אדם יש לו רשות להטיל עליו איסורין וראי' לצד זה דהאיסור דלא יחל דברו לא הוי רק איסור לחלל דבורו רק איסור על עצם הדבר דהא אם הדיר חבירו הנאה ממנו חבירו לוקה משום לא יחל דברו כמבואר בנדרים (דף ט"ו ע"א) בדברי הר"ן שם ד"ה הלכה ואי נימא דהאיסור דלא יחל דברו הוא איסור רק על חילול הדיבור הלא אין אדם מוזהר לשמור ולקיים מה שחבירו מדבר אך מוכרחין לומר דהאיסור הוא על עצם הדבר כמו הקדש דנעשה הדבר לחתיכת איסור בדיבורו לכן שייך שפיר להלקות חבירו כיון דהדבר, נעשה לדבר איסור ודוק. ואי נימא כצד זה יכולין לומר שפיר דהא דאסור חצי שיעור בשבועה הוא מצד שבועתו דכמו בשאר איסורין שייך למימר דאסור בחצי, שיעור דאע"ג דעיקר האיסור לחייבו מלקות הוא דוקא בכשיעור מ"מ