שמחת החג קלז

סימן כב

הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' ו' כתב וז"ל אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים בין בנדר אחד בין בשני נדרים הרי אלו מצטרפין לכזית וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והשיג הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא וכו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמו' דאמר אכילה משתיהן עלי קונם עכ"ל עיי"ש. וזהו לשון סוגית הש"ס דשבועות (דף כ"ב ע"א) אמר ר' פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא פירוש דמחלוקת של ר"ע ורבנן במתניתין אי מחויב בכל שהוא או בכזית הוא דוקא בשבועה משום דאמר לשון אכילה אבל בקונמות כיון דאמר קונם עלי ככר זו ולא מדכר שמא דאכילה ד"ה דמחויב אפילו בכל שהוא ומותבינן שני קונמות מצטרפין שני שבועות אין מצטרפין ר"מ אומר קונמות כשבועות ואי אמרת דבכל שהו למה לי' לצרף ומשנינן דמיירי הברייתא דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ופרכינן א"ה אמאי מצטרפות זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא ומשנינן דמיירי דאמר אכילה משתיהן עלי קונם ובשבועה נמי מיירי דאמר שבועה שלא אוכל שתיהן והא דשתי שבועות אין מצטרפין אמר ר' פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפין ורבינא משני שם דהברייתא מיירי לענין קרבן ור"פ דאמר בכל שהו מיירי לענין מלקות ופרכינן שם האיך מוקמינן דברייתא דקתני דמצטרפין לענין קרבן הא רבנן סברי דאין מעילה בקונמות וליכא קרבן כלל ומשני איפוך דר"מ סובר דאין מעילה ופרכינן דר"מ דאמר דקונמות כשבועות דמשמע דאיצטרופי לא מצטרף הא מעילה אית בהו והא אמרת דר"מ סובר דאין מעילה בקונמות ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות אבל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן שבועות איכא דר' פנחס קונמות ליכא דר' פנחס ע"כ תוכן סוגית הש"ס דשם. חזינן מהסוגיא דמשני דמיירי דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ומותבינן א"ה אמאי מצטרפין דזיל להכא ליכא שיעורא ומוכרח הש"ס לאוקמי דהא דקונמות מצטרפין מיירי דאמר אכילה משתיהן הרי לך בהדי' דלא כהרמב"ם דהיכא דאסר על עצמו אכילה מזו ואכילה מזו דאין מצטרפין ודוק

איברא דממסקנת הש"ס דשם משמע בהדי' כדברי הרמב"ם דבקונמות אף דהיכא דאמר אכילה מזו ואכילה מזו נמי מצטרפין דהנה רבינא דמסיק שם דר"פ מיירי לענין מלקות והברייתא דקתני דשני קונמות מצטרפין מיירי לענין קרבן משמע לכאורה דלרבינא מיירי הברייתא כפשטה דאמר קונם עלי ככר זו וקונם עלי ככר זו ובשבועה מיירי דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' כדקס"ד המקשן לעיל ומסקינן שם דר"מ לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות כלל אבל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן שבועות איכא דר' פנחס וקונמות ליכא דר' פנחס ואי נימא דהיכא דאמר אכילה אכילה אין מצטרפין למה הוצרך הגמרא לחלק בין קונמות לשבועות משום דשבועות איכא דר"פ וקונמות ליכא דר' פנחס הא החילוק הוא בפשטות דבקונמות דלא הזכיר אכילה אך אמר קונם עלי ככר זה וקונם עלי ככר זה מצטרף אבל גבי שבועות דהזכיר אכילה שבועה שלא אוכל ככר זה וכו' אין מצטרפין ולמה הוצרך הש"ס לומר דהא דבשבועות אין מצטרף הוא מטעמא דר' פנחס הרי לך מכאן בהדי' דדוקא בשבועות אין מצטרף משום דשייך דר' פנחס אבל בקונמות דומי' דשבועות דהיינו דהזכיר אכילה מצטרף משום דלא שייך דר' פנחס הרי לך מכאן בהדיא כדפסק הרמב"ם דאפילו אמר אכילה מזו ואכילה מזו נמי מצטרף להכי הוצרך הש"ס לומר דהא דבשבועות אין מצטרפין הוא משום דר' פנחס ודוק

ונראה דהנה המל"מ בפ"ד מהל' שבועות הל' א' מביא פלוגתת הראשונים אי בשבועות ונדרים שייך האיסור דחצי שיעור היכא דאוסר עליו אכילה או לא. דהנה מדברי הרמב"ם משמע שם בהדי' דאעפ"י דאין חייב מלקות אלא בכזית אעפ"כ אסור בחצי שיעור וכן פסק בהדיא בש"ע יו"ד סי' רל"ח ובטור שם דאסור בכל שהו. והנה המל"מ מביא שם דברי הרמב"ן והר"ן דבשבועות לא שייך איסור דחצי שיעור דאינו איסור תורה וכמה דאסר על נפשו אסר ותו לא ולכאורה פלוגתייהו תלוי בהחקירה שחקרנו בסימן י"ד אי האיסור דחצי שיעור הוא מטעם גזירה וסיג דאפילו ר"י דסבירא לי' דחצי שיעור אסור מן התורה הוא סיג מן התורה דלא לבא לאכול השיעור אסרה התורה לאכול אפילו חצי שיעור או נימא דהא דאמרינן דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי הוא מטעם אחר ולא משום גזירה אך דאמרינן דכיון דחזינן דחזי לאיצטרופי הרי דחצי שיעור ג"כ אסור אך דנחסר השיעור לענין מלקות דאי נימא דחצי שיעור מותר לגמרי לא הי' שייך לומר דחצי שיעור מצטרף עם חצי שיעור אחר למלקות משום דשני דברים המותרין אין יכולין בהצטרפותן לעשות דבר איסור וכן ראיתי להמהר"ץ חיות בהגהותיו לש"ס שבועות (דף כ"ב) דפירש כן. ויכולין לומר דבזה תלוי פלויתייהו דאי נימא כצד הא' דחצי שיעור אסרה התורה משום גדר וסיג שלא לבא לעבור על האיסור גופי' לפי זה גבי שבועה שייך ג"כ לומר הכי כיון דאסור בכזית נהי דהאיסור בא מחמת עצמו אבל מ"מ אסור הוא בכזית ממילא נאסר ג"כ בחצי שיעור כדי שלא לבא לידי האיסור גופי' אבל אי נימא דהא דאסור חצי שיעור הוא משום אותו איסור גופי' אך הא דלא מלקינן משום דאכתי נחסר שיעור האיסור זאת לא שייך לומר אלא באיסור תורה דיכולין לומר דבגוונא זה אסרה תורה דעל פחות מכשיעור יהי' איסור קלוש ועל השיעור יהי' איסור גמור למלקות אבל איסור הבא מחמת עצמו ליכא למימר הכי דממנפ"ש אם כוון לאסור על עצמו אפילו פחות מכשיעור א"כ מלקות נמי חייב ואי נימא דלא כוון לאסור אלא כשיעור א"כ על פחות מכשיעור לא מנח איסור כלל ונמצא לפי זה דלצד הב' אי נימא דפחות מכשיעור דאסור הוא לאו מטעם גזירה אך מצד