שמחת החג קלו

שייך כאן כלל לומר דשבועת העדות הי' בכלל שבועת ביטוי דהא חיוב דשבועת העדות הוי חיוב משום דבר אחר לגמרי ואין לו שום שייכות לחיוב דשבועת ביטוי כלל וא"כ יכולין שפיר לומר דיהי' מחויב בשבועת העדות שתים א' משום שבועת העדות דהיינו משום כפירת העדות וא' משום שבועת ביטוי דהיינו השבועה עצמה שנשבע לשקר וא"כ הרמב"ם דפסק לפי מה שביארנו דהחיוב דשבועת העדות הוא מחמת כפירת העדות לא הי' יכול לומר טעמא כדרבא והי' מוכרח לפסוק כאביי בזה דממעטינן דאינו מחויב תרתי הוא מהכתוב דלאחת מאלה דאחת אתה מחייבו ומיושב בזה מה שהקשה הלח"מ חוץ ממה שהקשיתי לעיל הסתירה מפסק הרמב"ם הקשה עוד מזה גופי' למה פסק כאביי ולא פסק כטעמא דרבא דהלכתא כותי' לגבי אביי אבל לדברינו ניחא דהא לא מצי לפסוק כטעמי' דרבא דהרמב"ם לשיטתו דפסק דחיוב בשבועת העדות הוא משום הכפירות א"כ לא הוי שבועת העדות דבר שהי' בכלל כמו שביארנו ודוק

אך לפי דברינו אלה דהרמב"ם מוכרח לפסוק כטעמי' דאביי דילפינן מלאחת א"כ עוד תקשה הקושיא דלעיל עוד ביתר שאת למה פסק דאם נשבע דיודע לו עדות דפטור משום דליתי' באיני יודע לו עדות משום דאם נשבע דאינו יודע לו עדות חייב משום שבועת העדות ופטור משום שבועת ביטוי הא מהש"ס משמע דלטעמא דאביי איתי' לשבועת ביטוי בעולם ומחויב באיני יודע לו ג"כ משום ביטוי נמי כדביארנו אך לדברינו לעיל ניחא משום דבאמת הקשינו מאין לקח הש"ס דאביי סבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם אמאי לא נימא דכיון דילפינן מלאחת דאינו חייב רק קרבן אחד ומשום שבועת העדות ע"כ חייב א"כ מיעטי' הכתוב בהדי' משום שבועת ביטוי לגמרי ומנ"ל לומר דאיתא לשבועה בעולם וביארנו לעיל דכל הדיוק דאביי סבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם הוא מטעם דלא יליף מטעמא דרבא דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש וכתבנו דמשום זה דייק הש"ס דאביי סבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם ולכן לא יכול ליליף מטעמא דרבא דא"כ לגמרי מיעטי' ולכן בא הכתוב ללמדינו דאעפ"י דאינו מחויב אלא קרבן אחד מ"מ החיוב הוא משום ביטוי נמי והוי כמו מיעוט אחר מיעוט וכל זה לא שייך לומר אלא אם נימא דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל שבועת ביטוי אבל אם נימא כדביארנו דחיוב דשבועת העדות לא הוי בכלל שבועת ביטוי משום דחיוב דשבועת העדות הוא מצד כפירת העדות וא"כ ליכא אלא מיעוט הכתוב דלאחת דאין מחייבו אלא קרבן אחד משום שבועת העדות א"כ אדרבא יותר מסתבר לומר דלגמרי מיעטי' הכתוב מביטוי כדביארנו לעיל מדפריך הש"ס בתר דאמר רבא טעמי' מכלל דאביי סבר וכו' משמע דקודם דאמר רבא טעמי' הי' יותר מסתבר לומר כיון דמיעטי' הכתוב לגמרי מיעטי' מביטוי ואין כאן חיוב אלא משום שבועת העדות ותו לא וא"כ לפי מה שכתבנו השתא דאי נאמר דחיוב דשבועת העדות הוא מחמת הכפירות לא שייך לומר טעמי' דכבא ולא נשאר אלא טעמא דאביי דהכתוב מיעט מלאחת דאינו מחויב תרתי צריכין לומר דלגמרי מיעטי' רחמנא כאשר ביארנו דיותר מסתבר לומר כן והא דפריך שם הסוגיא מכלל דאביי סבר דאיתי' לשבועה בעולם מוכרחין לומר דהסוגיא אזיל בשיטתו דרבא דהוכחנו דסבירא לי' דהחיוב דשבועת העדות הוא משום שבועת שקר וכיון דאביי לא אמר כטעמי' דרבא דייק מזה הש"ס דסבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם משום דאי לא נאמר כן מה בא הכתוב ללמדינו דאי למעט דאינו חייב אלא אחת הא זאת ידעינן מטעמא דרבא אבל להלכה דפסקינן דחיוב דשבועת העדות הוא משום כפירת העדות יכולין שפיר לפסוק דהא דאין מחויב תרתי הוא משום הכתוב דלאחת מאלה וג"כ לפסוק דאם נשבע דיודע לו עדות דפטור משום דליתי' באיני יודע לו עדות משום דהכתוב דלאחת דממעט דאינו חייב אלא קרבן אחד ממעט לגמרי משבועת ביטוי כאשר ביארנו לעיל בעזהי"ת בטוב טעם ודעת ודוק

ובדברינו אלה נתישב שפיר מה שהקשה הלח"מ על הלשון של הרמב"ם ז"ל שם דכתב בזה הלשון שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה וכו' והקשה הלח"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דמלאחת מאלה ממעטינן דאינו מחויב במזיד ג"כ במלקות והא מהש"ס דשבועות שם לא משמע כן דמלאחת ממעטינן דוקא דלא יתחייב בשוגג שני קרבנות משום עדות ומשום ביטוי אבל למעט ממלקות לא משמע שם כן ע"כ קושיתו. אך לפי דברינו אתי שפיר דכבר כתבנו לעיל דיש נ"מ אם המיעוט דלאחת הוא לגמרי דאינו מחויב על שבועת ביטוי כלל או דנימא דהמיעוט הוא רק דאינו מחויב אלא קרבן אחד אך דהקרבן שמביא הוא על שתיהם על ביטוי נמי אמרנו דהנ"מ יהי' במזיד דאי נימא דהמיעוט הוא רק על הקרבן א"כ במזיד דאינו שייך בביטוי קרבן יחויב מלקות אבל אי נימא דלגמרי מיעטי' רחמנא מביטוי א"כ אפילו במזיד דלא שייך דהקרבן יכפר על ביטוי נמי פטור משום דליכא כאן כלל שבועת ביטוי לכן בהסוגיא דשבועות שם שסוברין דאביי סובר דאיתא לשבועה בעולם לכן אתי שפיר במאי דמשמע שם מהסוגיא דהכתוב דמלאחת בא למעט רק שאין מחויב שתי קרבנות אבל ממלקות כגון במזיד יכול להיות שפיר דיהי' מחויב כמו שביארנו אבל להלכה דסוברין דהכתוב מיעט לגמרי מביטוי א"כ הוי המיעוט ג"כ ממלקות כיון דליתי' לביטוי בעולם ואע"ג דהמיעוט דלאחת מיירי בקרבנות אבל מ"מ הא בהא תלי' כיון דאינו מחויב אלא קרבן אחד משום עדות בלבד דליתי' לביטוי בעולם א"כ ה"ה במזיד נמי ליתי' לביטוי ופטור ממלקות ולכן להלכה כיון דכבר ביארנו דהרמב"ם פסק דהמיעוט דלאחת ממעט לגמרי מביטוי לכן כתב הרמב"ם דהמיעוט דלאחת מאלה הוא למלקות להורות דלגמרי מיעטי' הכתוב משבועת ביטוי וא"כ המיעוט הוא למזיד ג"כ ממלקות כאשר ביארנו ונתישבו בעזהי"ת כל דברי הרמב"ם בזה וכל דבריו בזה תואמים יחדיו ודוק: