שמחת החג קלג

העדות ולא משום איסור דשבועת השקר ודוק

ונראה לומר דחקירה זו היא בעי' בירושלמי דשבועות דאיתא שם בירושלמי פ"ד הל' ג' (דף כ' ע"ב) דפוס ,,ראם״ ,,הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד" פירוש אם היתה ההפרשה של הקרבן קודם הכפירה והשבועה ,,הדא היא דתני' ר' חייא קרבנו לד' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו" פירוש דההפרשה של הקרבן צריכה להיות אחר החטא ולא קודם החטא לכן לא הוי הכא הפרשה ,,נשבע חוץ לב"ד הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד מאי את עבידא לי' כמו שקדם חטאו לקרבנן או מאחר שאין חייבין אלא בב"ד כמי שקדם קרבנם לחטאם״ פירוש דאם השבועה היתה קודם שהפרישו ואח"כ הפרישו ואח"כ הלכו לב"ד וכפרו אם נחשב הפרשת הקרבן קודם החטא או לאחר החטא ע"כ. ונראה דבעיית הירושלמי היא חקירתנו דאם נאמר דעיקר החטא הוא השבועה שנשבע לשקר והא דמקרי שבועת העדות משום דבשבועתו כפר עדותו לכן בנשבע קודם ההפרשת הקרבן נהי דלא הוי עדיין שבועת העדות משום דכפירת חוץ לב"ד לא הוי כפירה דיכול לחזור ולהעיד בב"ד ונמצא דעדיין לא כפר בשבועתו עדותו כלל אבל אח"כ כשבא לב"ד וכפר נמצא דאיגלאי מילתא למפרע דנתחייב בשבועתו שנשבע לשקר בקרבן שביעת העדות ולפי זה הוי ההפרשה לאחר החטא והוי קרבן אבל אי נימא דעיקר החטא הוא מה שכפר עדותו אך בלא שבועה לא הוי הכפירה חטא כזה לאחיובי עלי' קרבן אבל כשנשבע וחיזק כפירתו בשבועה נתחייב על כפירתם קרבן נמצא דעיקר החיוב הוא כפירת העדות והשבועה הוא רק תנאי בדבר וכיון דהכפירה היתה לאמר הפרשת הקרבן נמצא דהוי הפרשת קרבן קודם החטא דלא הוי הפרשה ודוק

ונראה דהא דאמר רבא דשבועת העדות הויא דבר שהי' בכלל שבועת ביטוי ויצא מן כלל שבועת ביטוי לדון בדבר החדש וכו' נראה לומר דתלי' בתקירתנו אי נאמר דעיקר החיוב הוא משום שבועת השקר שנשבע שייך שפיר לומר דהי' בכלל שבועת ביטוי דכיון דכל החיוב הוא משום שבועת השקר א"כ במה שכפר עדות בשבועה עכ"פ לא גרע משבועת ביטוי ושייך שפיר לומר כיון דיצא שבועת העדות לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו וליכא כאן חיוב ביטוי כלל אבל אי נימא דעיקר החיוב של שבועת העדות הוא מה שכופר עדות ועובר על איסור דלא יגיד נמצא לפי זה דשבועת העדות לא הי' לעולם בכלל שבועת ביטוי דהתם החיוב הוא על שבועת השקר והכא החיוב הוא על מה שכופר עדות והשבועה הוא רק לאלם הכפירה דלחשב כפירה כדי לחייבו הקרבן וא"כ לא שייך כאן כלל לומר דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל משום דלא הי' לעולם בכלל ולא יצא מן הכלל וא"כ יכולין שפיר לומר דיהי' מחויב תרתי משום שבועת ביטוי נמי משום דחיוב שבועת העדות הוא על כפירת העדות ועל שבועת השקר שנשבע יהי' מחויב משום שבועת ביטוי ולא שייך כאן כלל לומר דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל וכו' דאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב משום דשבועת העדות ושבועת ביטוי הם שני דברים מיוחדין ואין להם שום שייכות זה לזה כדאמרן ונמצא לפי דברינו אלה דרבא דסובר דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל וכו' ע"כ אית לי' כצד חקירתנו דעיקר חיוב דשבועת העדות הוא מצד שבועת השקר שנשבע ולא מחמת חטא כפירת העדות ודוק

והנה חקירה כעין זו חקרתי ג"כ בשבועת הפקדון ואקדים לך בזה מה שכתבתי לישב דברי הרמב"ם פ"ז מהל' שבועות הל' י' ופ"ה מהל' אישות הל' כ"ז דהנה הרמב"ם פ"ה מהל' אישות הל' פ"ז פסק שם וז"ל אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא וכו' עיי"ש ובהל' שבועות פ"ז הל' י' פסק שם וז"ל היו חמשה תובעין אותו ואומרים לו תן פקדון זה שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא קרבן אחד שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ע"כ. והנה בקדושין (דף מ"ו ע"א) שם במתניתין האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהם שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת והנה שם בגמרא קאמרינן מאן תנא התקדשי התקדשי פירוש דדוקא בהאי גונא להוי פרטא ויהי' צריך בכל אחת מהן שוה פרוטה אבל בזו ובזו הוי כללא ודי בשוה פרוטה בכולן אמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד פירוש דבשבועות (דף ל״ו ע"ב) איכא מחלוקת גבי חמשה תובעין אותו וסבירא לי' לר"ש דאינו מחויב קרבן על כל אחד ואחד אלא א"כ שיאמר שבועה על כל אחד ואחד אבל אם אמר שבועה לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת משום דהוי כללא והכא נמי גבי קדושין לא הוי פרטא עד שיאמר התקדשי לי בזו והתקדשי לי בזו אבל אמר בזו ובזו הוי כללא ודי בשוה פרוטה בכולן ולפי זה הקשו על הרמב"ם דכיון דפסק בפ"ז מהל' שבועות דלא כר"ש דאם אמר שבועה לא לך ולא לך דחייב על כל אחת ואחת דהוי פרטא א"כ אמאי פסק בפ"י מהל' אישות דאם אמר התקדשי לי בזו ובזו ובזו דדי בשוה פרוטה בכולן ובע"כ מוכרחין לומר טעמא דפסק כן משום דהוי כללא והא הוא עצמו פסק בשבועות דהוי פרטא בהאי גונא ונמצא דפסקיו סותרין לפי הסוגיא דקדושין הנ"ל

ונראה דהנה בשבועת הפקדון יש לחקור ג"כ כעין חקירה שחקרתי לעיל בשבועת העדות דהא דמחויב בקרבן שבועה בשבועת הפקדון אם עיקר החיוב הוא משום שבועת השקר ואע"ג דאם לא יכפור ממון בשבועתו לא מחויב משום שבועת הפקדון היינו דכן הוא דין דשבועת הפקדון דלא נתחייב אלא דוקא אם יכפור ממון בשבועתו אבל מ"מ עיקר, החטא הוא מה שנשבע לשקר או נימא דעיקר החיוב הוא מה שכפר ממון חבירו אך אם יכפור בלא שבועה לא מקרי כפירה להתחייב קרבן משום דמקרי ואמר אבל אם חיזק כפירתו בשבועה אז הוי כפירתו כפירה גמורה דהא נשבע עלי' ועל כפירת ממון כזה מחויב בקרבן ודוק: והנה