שמחת החג קכו

בעיקרו קמתפיס או בהיתרא פליגי בזה תנאי דתניא הרי עלי כבכור דר' יעקב אוסר ור"י מתיר ומוקי שם הש"ס דמונח בשר בכור קמי' לאחר זריקת דמים ובשר חולין ואמר זה כזה דאי בעיקרו קמתפיס אסור ואי בהיתרא מותר ומשני דמיירי שפיר לפני זריקת דמים ומאן דשרי משום דסבירא לי' דבכור הוי דבר האסור והשתא כמאן פסק הרמב"ם דאי פסק דבכור הוי דבר הנדור א"כ אמאי פסק דלאחר זריקת דמים מותר הא בכאן משמע בפירוש דאי בעיקרו קמתפיס דאסור אי מתפיסין בבכור ועוד תקשה דשם בהל' י"ג פסק בפירוש דאם אמר הרי הן עלי כבכור דמותר הרי דפסק כמ"ד דבכור הוי דבר האסור א"כ אמאי פסק דאם התפים בבשר בכור לפני זריקת דמים דאסור הא אין מתפיסין בדבר האסור ודוק

ונראה דהנה בעצם הפלוגתא אי בכור הוי דבר הנדור או דבר האסור משמע מדברי האחרונים שתפסו מדברי הרמב"ם בפ"א הל' י"ג שהבאתי לעיל דפסק דבכור הוי דבר האסור. הגם דהרמב"ם פסק בפ"א מהל' בכורות הל' ד' דמצוה להקדיש בכור הנולד אעפ"כ הוי דבר האסור משום דהרמב"ם סובר דגם אידך מאן דאמר דסובר דבכור הוי דבר האסור נמי סובר דמצוה להקדישו כמו שמבואר במס' נזיר (דף ו' ע"ב) אך סובר כיון דאי לא אקדשי' נמי קדוש הוי דבר האסור. ואגב אורחא אבאר סברת מחלוקותם דהנה יש לחקור הא דבכור מצוה להקדישו אבל אי לא אקדשי' קדוש ממילא מי נימא דבקדושתו אין חל קדושה כלל דהאיך יש לחלות קדושתו הלא קדוש ועומד ואין קדושה חלה על קדושה אך הא דמצוה להקדישו הוא רק למצוה לגלות שגם דעתו ורצונו הוא בזה שיהי' קדוש אבל בדיבור אין עושה שום קדושה על הבכור או נימא דבדיבורו חל ג"כ קדושה והגם דאי לא אקדיש נמי קדוש אבל מ"מ גילתה התורה דאם אקדיש חל קדושתו ג"כ ודוק. ונראה דבזה יפלגו דמאן דסובר דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור סובר דבקדושתו חל קדושה על הבכור כצד הב' של החקירה ומאן דסובר דאף דמצוה להקדישו אעפ"כ הוי דבר האסור משום דסובר דכיון דאי לא אקדשי' נמי קדוש א"כ אין חל קדושה בפיו כלל ואין רק מצוה בעלמא להקדישו לכן הוי דבר האסור משום דעל הבכור מונח קדושת התורה ולא קדושת פה ודוק

ונחזור לראש דברינו דלענ"ד נראה לומר היפוך ממה שתפשו האחרונים דהרמב"ם פסק דבכור הוו דבר האסור דנ"ל דשפיר פוסק הרמב"ם דבכור, הוו דבר הנדור ואעפ"כ פוסק שפיר בהל' י"ג דאם אמר הרי עלי כבכור דמותרין. והוא דהנה הרמב"ם פ"א מנדרים הל' י' כתב שם וז"ל החטאת והאשם אעפ"י שאין באין בנדר ובנדבה כמו שיתבאר במקומו אפשר לנודר להביא אותו מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת או כאשם או שיאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין עיי"ש. והנה בש"ס שם (דף י"ג ע"א) קאמרינן דלכך המתפיס בחטאת ואשם הוי מתפים בדבר הנדור משים שהוא מתפיסו בנדר ומפרשים שם הראשונים רש"י והר"ן והרא"ש ותוס' ז"ל דהפירוש של הש"ס הוא כן שהוא מתפיסו בנדר דאעפ"י שחובה עליו להביאן אבל מ"מ צריך להקדישן ואינו קדושות מאליהן ויכול לברור איזה בהמה שירצה לכן הוי דבר הנדור אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שהוא מפרש דברי הש"ס בענין אחר והוא דכיון דמשכחת לה באופן שיוכל להתחייב עצמו להביא חטאת ואשם בנדר אעפ"י שאיננו מחויב כגון בנודר בנזיר שצריך להביא חטאת וג"כ אשם אם נטמא לכן הוי חטאת ואשם דבר הנדור ולכאורה צריכין להבין דעת הרמב"ם דמוכרח לפרש דלכך הוי חטאת ואשם דבר הנדור משום האי טעמא דיכול למשכחת לה להביאה בנדר אמאי לא פירש כפשוטו דחטאת ואשם הוי נדר ממש משום דהקדושה של הבהמה בא מחמת פיו ולא מאלי' דלכאורה סברא הזאת פשיטה יותר. ולפירוש הרמב"ם משמע דאעפ"י דהקדושה של הבהמה בא מחמת פיו מ"מ היתה דבר האסור אי לא היתה משכחת לה דיביא בנדר ממש. ונלענ"ד דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוא משום דאין אדם יכול לאסור על עצמו בלשון קדושה רק היכא דאילו הי' מקדיש הקדש גמור בהאי לישנא הי' חל ההקדש לכן אם אכוין בלשון זה לאו לשווי' הקדש גמור רק איסור קונם בלבד יכול לחול בהאי לישנא קדושת קונם ג"כ אבל היכא דאילו הי' מקדיש הקדש גמור בלשון זה לא הי' חל ההקדש והי' הדבר מותר הכי נמי ג"כ אם אסר על עצמו בלשון זה אין חל איסור כלל משום דקונם בין כללי ובין פרטי הוי נמי חלות קדושה לגבי מאן דאסור בה ואם דאין יכול בלשון הזה לחול קדושה על הדבר ממילא אין יכול לחול בלשון זה ג"כ קדושת קונם משום דקדושת קונם לא עדיף מהקדש גמור ודוק כי לענ"ד נכון הוא. לכן בחטאת ואשם אם רצה להקדיש פרה לחטאת ואשם אם לא הי' מחויב בדבר אין חל שום קדושה על הפרה א"כ אין בלשון הזה כח חלות של קדושת קונם נמי לכן נראה להרמב"ם ז"ל לפרש דהטעם דמתפיסו בנדר הוא משום דיכול להקדיש חטאת ממש ג"כ דהיינו באופן שיקבל עליו נזירות וכיון דיש בידו להקדיש הקדש כזה לכן יכול לאסור על עצמו בקונם נמי בלשון זה ודוק

אך באמת לפי סברתי זאת לשיטת הרמב"ם תקשה מאי פליגי בש"ס אי בכור הוי דבר האסור או דבר הנדור ומוקמינן דפליגי בזה כיון דמצוה להקדישו אי הוי דבר הנדור או לאו משום דאי לא אקדשי' נמי קדוש וביארנו לעיל דמאן דסבירא לי' דבכור הוי דבר הנדור הוא משום דסבירא לי' דבקדושתו חל על הבכור קדושת פה ולפי סברתנו לעיל מה מהני בזה דחל קדושת פה על הבכור אבל מ"מ הא לא עדיפא מחטאת ואשם דרכיבה עליהם בוודאי קדושת פה ומ"מ אי לא הי' משכחת דיביאם מחמת נדר בנזיר הוי דבר האסור כמו שביארנו לעיל והכא נמי גבי בכור נהי דחל על הבכור קדושת פה אבל מ"מ אם ירצה להקדיש לבכור, בהמה שאיננה בכור אינו יכול ולא מהני קדושתו. ולפי דברינו לעיל הוכרחנו דשיטת הרמב"ם היא דכל היכא דאקדיש קדושה גמורה בלשון זה לא הי' חל ההקדש ה"ה נמי אם אסר בלשון זה בקונם לא חל האיסור קונם וא"כ הכא גבי בכור