שמחת החג קכד

מהני בנדר הוי משום גילוי דעת או משום דדיבור מועט הוי כמדבר כל הנדר תלוי בזה מהיכא ילפינן ידות דבנדרים (דף ג' ע"ב) איתא במערבא אמרי אית תנא דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר ואית תנא דמפיק לי' מן כל היוצא מפיו יעשה וכתב שם הר"ן דבירושלמי מפורש דהיינו מאן דלית לי' דיברה תורה כלשון בני אדם סבירא לי' דילפינן מלנדור נדר ומאן דאית לי' דיברה תורה יליף מכל היוצא מפיו יעשה ונראה דאי ילפינן מריבוי דלנדור נדר יכולין לומר כפשטי' דידות מהני מטעם דהוי גילוי דעת אבל אי נימא דיליף מכל היוצא מפיו מהני ידות משום דהוי יוצא מפיו רק חידוש דהקרא הוא דאין צריך להוציא בפיו כל הנדר אך כל היוצא מפיו יעשה אפילו מקצת נדר נמי. והנה ר' יהודא סבירא לי' בכתובות (דף ס"ז ע"ב) ובנדה (מ"ד ע"ב) דלא דברה תורה כלשון בני אדם נמצא לפי זה דר' יהודה יליף שפיר מלנדור נדר א"כ סבירא לי' דהא דידות מהני הוא מטעם גילוי דעת בעלמא נמצא לפי זה דבנדר אין צריכין דיבור דוקא אלא רק גילוי דעת ע"י דיבור שגמר לנדור נדר זה. ולפי זה מהני ג"כ מכלל לאו אתה שומע הן אפילו נימא דלא הוי כמדבר ההן משום דלא גרע מיד. ולפי זה אתי שפיר סוגית הש"ס בנדרים (דף י"א) דמוקמינן הברייתא דחולין לא אוכל לך כר"מ אמאי לא מוקי כר"י ג"כ אך הא דמותר משים דנהי דמכלל לאו אתה שומע הן אבל מ"מ לא הוי כמדבר ההן כמו שמוכח ממתניתין דשבועות דר"י פליג על ר"מ דמחייב במקלל מכלל לאו וביארנו דהטעם הוא משים דלא הוי כמדבר ההן ובמקלל החיוב הוא על הדיבור גופי' כמו כן נימא בנדרים נמי אבל לדברינו עתה ניחא משום דר"י לשיטתו דיליף מלנדור נדר לא בעי דיבור בנדרים ואע"פ דבנדרים כתיב כל היוצא מפיו מ"מ מדידות מהני הרי דלא הקפידה התורה על הדיבור גופי' ומכלל לאו אתה שומע הן לא גרע מיד נמצא דר"י לשיטתו אפילו נימא דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן נמי צריך להיות מהני בנדרים לכן מוכרח הש"ס לאוקמי כר"מ ובאמת הי' יכול הש"ס לאוקמי כשאר תנאי דפליגי על ר"מ במכלל לאו וסברי דדברה תורה כלשון בני אדם וילפי ידות מן כל היוצא מפיו ונמצא לפי זה דסברי דבנדרים פועל הדבור גופי' הנדר ולכן מותר במכלל לאו אבל כיון דבר פלוגתי' דר"מ הוא ר"י כמו שמוקמי שם לעיל ע"א וכר"י לא מצינן לאוקמי כמו שביארנו והסוגיא דנדרים סוברת דר"מ לית לי' בנדרים נמי מכלל לאו כמו בממון לכן מוקמי בפשטות כר"מ. נמצא לפי דברינו אלה חידוש גדול דאליבא דאמת יכול להיות דאפילו נימא דמכלל לאו אתה שומע הן אעפ"כ באומר חולין לא אוכל לך מותר משום דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן ונימא דבנדרים דיבור בעינן והא דלא מוקי הש"ס דחולין לא אוכל לך דמותר כר"י הוא משום דר"י לשיטתו סובר דבנדרים לא בעינן הדיבור גופי' אלא רק לגלות על גמירת דעתו נמצא דמכלל לאו לא גרע מיד ודוק. ולפי דברינו אלה ניחא שפיר מה שהקשה הריטב"א על הרמב"ן שכתב דלכך לא מקשה מדרבנן אדרבנן דסברי מכלל לאו אתה שומע הן ואעפ"כ סברי שם במקלל מכלל לאו דפטור משום דבעינן ושמעה קול אלה והקשה א"כ למה מהני כאן בנדרים מכלל לאו באומר חולין לא אוכל לך דאסור למ"ד מכלל לאו אתה שומע הן כמו שמוכח מסוגיא זו בנדרים אבל לדברינו ניחא דדוקא התם במקלל לא מהני מכלל לאו משום דבעינן הדיבור בעצם אבל הכא בנדר ראינו מידות דלא בעינן הדיבור בעצם רק גילוי דעת שגמר בדעתו לנדור וא"כ מכלל לאו אתה שומע הן נמי לא גרע מיד כדביארנו ודוק

נחזור לעניננו ליישב דברי הרמב"ם במה שפסק דלחולין שאוכל לך אסור ובחולין לא אוכל לך פסק דמותר והם תרתי דסתרי לכאורה ונראה דלכאורה תקשה לפי הירושלמי שכתב דטעמא דר"מ דלקרבן לא אוכל לך דאסור הוא משום מכלל לאו אתה שומע הן וכדסבירא לי' להירושלמי דבאיסורא אית לי' לר' מאיר מכלל לאו וכו' ורבנן דפליגי על ר"מ כאן וסברי דלקרבן לא אוכל לך דמותר ביארנו דהטעם הוא משום דנהי דאית להו בוודאי דמכלל לאו אתה שומע הן מ"מ לא הוי כמדבר ההן ובנדרים דיבור בעינן א"כ תקשה לפי זה למה לא מוקי הירושלמי לשיטתו מתניתין דלחולין שאוכל לך אסור דאתי כר"מ דש"ס שלנו דסובר דר"מ לית לי' בנדרים ג"כ מכלל לאו אתה שומע הן מוקי מתניתין כר"י דוקא ולא כר"מ דלר"מ צריך להיות דלחולין שאוכל לך מותר אבל הירושלמי לשיטתו דסובר דר"מ אית לי' בנדרים מכלל לאו וכו' ולכן סבירא לי' לר"מ בלקרבן לא אוכל לך דאסור ורבנן דפליגי עלי' בלקרבן לא אוכל לך וסבירא להו דמותר הוא משום דסבירא להו אע"ג דמכלל לאו אתה שומע הן אעפ"כ בנדרים לא מהני מטעמא דאמרן א"כ איפכא הוי לי' להירושלמי לאוקמי מתניתין דלחולין שאוכל לך דאסור דאתי דוקא כר"מ דאית לי' מכלל לאו וכו' וביארנו דר"מ סבירא לי' דהוי ג"כ כמדבר ההן לכן מהני ג"כ הכא אבל לרבנן דפליגי בלקרבן לא אוכל לך וסבירא להו דלא מהני לא מהני ג"כ הכא בלחולין שאוכל לך וצריך להיות דלרבנן מותר ודוק

ונראה לתרץ דאי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אך דלא הוי כמדבר ההן לא דמי דינא דלחולין שאוכל לך לדינא דחולין שלא אוכל לך משום דבאמת רוצה לומר הש"ס דשאני אוכל לך לחודי' הוי יד לנדר ואעפ"י דמסיק דיד לא הוי היינו דוקא אם אמר שאני אוכל לחודי' דאינו מוכח על מה בא לומר אבל היכא דאמר לחולין שאוכל לך דאי נימא דמכלל לאו אתה שומע הן הרי ידענו דכוונתו הוא שבא לעשות נדר על מה שאוכל ממנו וא"כ לא גרע מאילו, אמר כנדרי רשעים הריני והי' נזיר עובר לפניו דאסור דאעפ"י דאי, לא הי' נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר משום דלא ידעינן מה הי' כונתו אבל היכא דהי' נזיר עובר לפניו דזה מגלה על מה שאומר הריני שבא לעשות עצמו נזיר א"כ הכא נמי מגלה מה, שאמר לחולין שמה שאמר אח"כ שאני אוכל לך שבא לנדור עצמו מה שאוכל ממנו ונהי דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן ולכן לא הוי הדיבור שאמר לחולין כמו שאמר קודש אבל מ"מ מה שאמר שאני