שמחת החג קכב

הן הוי כמדבר ההן או לא הוא מחלוקת בין ר"מ ורבנן דר"מ סבירא לי' דהוי כמדבר ההן ולרבנן לא הוי כמדבר ההן בהדיא ודוק

ובזאת ניחא לי מה שהקשיתי על דברי הרמב"ם במה שפסק בפ' כ"ו מהל' סנהדרין הל' ד' כרבנן וז"ל שם אינו לוקה וכו' או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי' פלוני ברוך לד' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה ע"כ הרי דפסק כרבנן דמתניתין דפטרי אך הרמב"ם פירש דלא מיירי מתניתין בשבועת העדות אך במקלל חבירו כדפי' בפי' המשניות וקשה לי דהנה שם בשבועות פרכינן והא ר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן פירוש ואמאי מחייב באל יכך ויברכך ומשני כי לית לי' לר"מ בממונא אבל באיסורא אית לי' ופרכינן והא סוטה איסורא הוא ואמר ר' תנחום בר חנילאי הנקי כתיב טעמא דכתיב הנקי הא לאו הכי מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן ומסיק אלא איפוך פירוש דמתניתין דקתני ר"מ מחייב וחכמים פוטרין תני להיפוך דר"מ פוטר משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן וחכמים מחייבין מתקיף לה רבינא ובאיסורא לית לי' אלא מעתה שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה הכי נמי לית לי' לר"מ והתנן אלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש פירוש ושתויי יין ופרועי ראש דבמיתה ילפינן מכלל לאו אתה שומע הן מדכתיב ולא ימותו. אלא לעולם תיפוך כי לית לי' בממונא באיסורא אית לי' ושאני סוטה דאיסורא דאית בי' ממונא הוא ע"כ לשון הגמרא דשם. וכתב שם רש"י ז"ל דלכך מסקינן דתיפוך מתניתין אע"ג דמסקינן דר"מ אית לי' באיסורא גרידא מכלל לאו וכו' משום דמתניתין נמי מיירי באיסורא דאית בי' ממונא דשבועת העדות הוי איסורא דאית בי' ממונא דע"י ממון בא וכתב שם רש"י ז"ל עוד דבלא תיפוך לא סגי ונימא דשבועת העדות הוי איסורא גרידא ולכך מחייב ר"מ דא"כ דמתניתין איירי באיסורא גרידא מאי טעמא, דרבנן דפטרי דליכא למימר משום דרבנן לא סברי אפילו באיסורא גרידתא מכלל לאו אתה שומע הן א"כ שתויי יין אמאי הן במיתה אלא ודאי דמתניתין מיירי באיסורא דאית בי' ממונא לכן מוכרחין לגרוס דתיפוך דר"מ פוטר משום דבאיסורא דאית בי' ממונא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והנה התוס' גריס שם לעולם לא תיפוך והא דפטרי רבנן הוא משום דבעינן שם המיוחד ומתניתין לא מיירי בשם המיוחד דקרא אאלקים דכתיב ברישא קאי ע"כ עיי"ש. והנה הרמב"ם דהבאתי לעיל דפסק כרבנן דפטרי ופסק ג"כ דשתויי יין במיתה האיך סבירא לי'. דזאת מוכרחין לומר דהרמב"ם גריס לא תיפוך חדא דהא פסק דפטור כרבנן ואי גרסינן איפוך דחכמים מחייבים כרבנן הוי לי' למפסק דחייב. ועוד דהא הרמב"ם לפי פירושו דמתניתין לא מיירי בשבועת העדות רק במקלל חבירו א"כ מיירי מתניתין באיסורא גרידתא דשבועת העדות הוי איסורא דאית בי' ממונא משום דע"י ממון בא אבל מקלל חבירו הוי בודאי איסורא גרידתא א"כ בודאי גרים לא תיפוך דכל הטעם דכתב רש"י ז"ל דמהפכינן דר"מ הוא דפוטר משום דמתניתין מיירי באיסורא דאית בי' ממונא דלית לי' לר"מ בזה מכלל לאו וכו' אבל אי מיירי באיסורא גרידא דר"מ אית לי' נמי מכלל לאו אין צורך להפוך דברי ר"מ לחכמים וא"כ תקשה כיון דלפי' הרמב"ם מיירי מתניתין באיסורא גרידתא מאי טעמא דרבנן דפטרי דהא ליכא למימר משום דבעינן שם המיוחד והכא מיירי דלא קילל בשם המיוחד דהא הרמב"ם פסק שם הל' ג' דמקלל חבירו מחויב אפילו בלא שם המיוחד ועוד דהמעיין שם ברמב"ם משמע בפירוש דאפילו אמר אל יכך ד' דהוא שם המיוחד נמי פטור אלא ודאי נהי' מוכרחין לומר דרבנן דפטרי סברי דלא אמרינן מכלל לאו וכו' אפילו באיסורא גרידתא א"כ תקשה קושית רש"י ז"ל אמאי שתויי יין במיתה ודוק. אבל לדברינו שביארנו לעיל את דברי הרמב"ן דהחכמים דסוברין דמכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן והיכא דהדיבור בעצם פועל לא מהני בזה מכלל לאו וכו' אתי שפיר דבאמת סבירא להו מכלל לאו אתה שומע הן ולכן שתויי יין במיתה והכא במקלל שאני משום דבקללה הדיבור של הקללה בעצמו הוא האיסור ולא מה שמגלה שדעתו בזה לקלל חבירו לכן פטור במקלל חבירו ע"י מכלל לאו אתה שומע הן ודוק

והשתא דאתאנו להכי דאפילו רבנן דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ לא הוי כמדבר ההן בפירוש והיכא דבעינן דיבור בעצם כגון התם במקלל חבירו לא מהני מכלל לאו. נתיישב שפיר מה שהקשינו טל הפי' המשניות להרמב"ם ועל הירושלמי דפירשו דהא דתנן דלקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר הוא משום דמכלל לאו אתה שומע הן והקשינו א"כ מאי טעמא דחכמים דפטרי דהא כש"כ הם בודאי סוברים דאסור דהא הם סבירא להו דמכלל לאו אתה שומע הן אפילו במקום דר"מ לית לי' כגון בממון וכש"כ כאן ולדברינו נתישב שפיר דיכולין לומר דבנדרים נמי עצם הדיבור פועל הנדר דהא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה וכמו שהקשה הריטב"א שהבאתי לעיל על הרמב"ן וא"כ אתי כאן שפיר דר"מ לשיטתו ורבנן לשיטתם דר"מ דאית לי' התם בשבועות במקלל חבירו מכלל לאו דחייב וביארנו דהטעם הוא משום דאית לי' דמכלל לאו אתה שומע הן הוי כמדבר ההן לכן סובר, ג"כ הכא בנדר דאם אמר לא קרבן לא אוכל לך דאסור משום דהוי נדר שפיר אבל רבנן דסברי התם דמקלל חבירו במכלל לאו דפטור וביארנו בשם הרמב"ם משום דלא הוי כמדבר ההן לכן הכא בנדרים פטור אם אמר לא קרבן לא אוכל לך משום דבנדרים בעינן עצם הדיבור ומכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן ובנדרים דיבור בעינן וליכא ודוק. והא דלחולין שאוכל לך אסור נתבאר אי"ה בדברינו לקמן כן נראה לענ"ד לפרש דברי הרמב"ם על פי שיטת הירושלמי שהזכרנו לעיל. ובדברינו זה נ"כ נתישב דברי הרע"ב שכתב דאין הלכה כר"מ והקשה התוי"ט הא כש"כ לחכמים דאסור דנהי דלית להו דכוונתו של, לקרבן לא אוכל לך הוא לקרבן יהא אבל מ"מ יהא אסור משום מכלל לאו אתה שומע הן. ולדברינו אתי שפיר דמשום מכלל לאו לא אסרינן משום דבנדרים בעינן דיבור ודיבור לא הוי ודוק: