שמחת החג יב

שב"ד הורו ואעפ"כ פטורין והצבור כל א' בפני עצמו חייבין כגון אם חסר אחד מכל התנאים שחשבם הרמב"ם פי"ב מהל' שגגות הל' ב' והא התם שגגת כל הצבור ואעפ"כ חייבין. והגם דיש לדחוק ולתרץ כל זה אבל מפשטות הדברים נראה הגם שזאת מוכרח מדברי הרמב"ם שהקרבן בא בעד העון של שגגת הוראה דבפ' י"ב הל' א' שם כתב וז"ל הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה עכ"ל. ועוד ממקומות הרבה שם מוכח כן ואין להאריך דהחיוב קרבן הוא בעד שגגת הוראה אך מ"מ נראה דנהי דעיקר החיוב קרבן בא בעד עון שגגת הוראה אבל מקופי' מכפר ג"כ עון של עצם האיסור לכן היכא דב"ד פטורין כל א' וא' חייבין והא דפסק הרמב"ם בהורו ב"ד שעשו מיעוט הקהל על פיהם ומתו ועמד ב"ד אחר והורה ועשו ג"כ מיעוט אחר על פיהם דאין מצטרפין והקשה הלח"מ דמשמע דהצבור חייבין בפני עצמן אמאי הא הוי בעי' דלא איפשיטא והוי ספק חולין בעזרה דדלמא מצטרפין וב"ד מחויבין וכל העם פטורין נראה לע"ד לתרץ בדרך פשוט

והוא דהרמב"ם פסק בפי"ד מהל' שגגות הל' ד' דב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו אעפ"י שהן יודעין בודאי שחטאו בשגגה ואעפ"י שהעם מודיעין אותן ואומרים בכך וכך הוריתם לנו הם פטורין והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן הרי דלא חייבין ב"ד אלא א"כ שיהי' להם ידיעה שחטאו ובאיזה חטא חטאו. וא"כ אתי לפי זה דין חדש דאם הורו ב"ד שחלב מותר ועשו רוב קהל על פיהם ומתו ואח"כ עמדו ב"ד אחר ומצאו שבטעות הורו ב"ד הראשון פטורין הצבור להביא קרבן אע"ג דבזה האופן אין אנו צריכים לצירוף משום דרוב עשו לפני הב"ד שהיו חיים אעפ"כ פטורין מלהביא קרבן אפילו למ"ד צבור מייתי משום דבעינן ונודעה החטאת שחטאו עלי' והכא כיון שמתו חסרה להם ידיעה שחטאו והא לא שייך למימר. כיון דמ"מ נתברר עתה שחטאו ואלו היו קיימים היו יודעים בעצמם שחטאו משום דעכ"פ לא גרע מאילו אחרים מודיעים לב"ד במה חטאו ואעפ"כ פטורים הרי דבעינן עצם הידיעה ועצם הידיעה חסר אם ב"ד מתו כן נראה לענ"ד לנכון. ואם צדקתי בדברי זה הרי דברי הרמב"ם נכונים פשוט בטעמם דמדברי הבעי' בגמרא משמע דהבעי' היתה דלא נודע לב"ד הראשון שטעו ומתו ואפילו דנימא דהוי להו ידיעה קודם שמתו שהורו בטעות אבל אז עוד לא היתה להם חיוב קרבן דרק מיעוט עשו על פיהם והחיוב קרבן הוא כשיהי' רוב ואז כבר מתו ונחשב כאילו לא הי' להם ידיעה וזאת ליכא למימר כיון דב"ד זה עומד במקום ב"ד שמתו א"כ הוי ידיעתם ידיעה כמו ב"ד שמתו דהא חזינן מהש"ס דאם נאמר דב"ד מייתי הקרבן פשיטא דב"ד פטורים ולא אמרינן דב"ד החי עומד במקום ב"ד המת כמו כן הכא דכיון דצריכים ידיעה בעצם לב"ד שחטאו דאפילו אחרים מודיעים להם שחטאו באותו חטא נמי פטורים ואם מתו חסרה הידיעה נמצא דשפיר פסק הרמב"ם דאין מצטרפין

והא דמבעי' להו בש"ס אי מצטרפין ולפי דברי תקשה מאי מבעי' להו האיך נוכל לומר דמצטרפין הא חסרה ידיעה לב"ד יכולין לומר דהא דאמרנו לעיל בשם הרמב"ם דאפילו ב"ד יודעים במה חטאו אך לא מעצמם כגון שהקהל מודיעים אותן פטורין והוא לקוח מדברי הברייתא שמביאה הש"ס בהוריות (דף ה' ע"א) ת"ר ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין ורש"י ז"ל פירש שצריכין לידע איזה חטא חטאו ולא שיודעו רק שחטאו אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דהפשט הוא שיוודעו מעצמן ולא שהחוטאין מודיעים אותן ועיין בירושלמי שסמוך אצל הגמרא שלנו שהגרסא דשם ולא שיודיעו החוטאין שמשמע בפירוש כפירוש הרמב"ם ז"ל. נראה שהברייתא הזאת לאו אליבא דכולי עלמא היא דזאת כבר חקרתי במקום אחר הא דבעינן בעלמא אף לגבי יחיד שחטא ודיעה שחטא וגם באיזה חטא חטא אי הידיעה עושה חיוב הקרבן או כיון שעבר האיסור נתחייב בקרבן אך בלא ידיעה אי אפשר לו להביא קרבן דהא אינו יודע שחטא ואפילו יודע שחטא אבל צריך לידע על איזה חטא חטא כי בלא זה אי אפשר לו להיות כפרה דצריך לידע איזה חטא נתכפר לו אבל עצם חיוב הקרבן הוא ג"כ בלא ידיעה. וכבר אמרתי שבזה הוא מחלוקת ר' יוסי ור"ש בכריתות (דף כ"ג ע"א) אי א' משנים שחטאו ואינם יודעים איזה אם יכולין להביא חטאת על תנאי שכל א' יתנה שאם הוא חטא יהי' החטאת שלו שר"ש סובר דיוכלו להתנות ור"י סובר דכל חטאת שהיא באה על חטא שאין שנים מביאין אותה ומפרש בגמרא בכריתות (דף ז' ע"ב) דר"י דוקא בחטאת שהיא באה על חטא דאין שנים מביאין אותה אבל בחטאת שהיא באה לכפרה במחוסר כפרה מהני תנאה ומפרשינן שם בגמרא טעמא משום דבחטאת שהיא באה על חטא בעינן שיהא לגברא ידיעה שחטא דכתיב או הודע אליו חטאתו לכך לא מהני תנאי דהא מחסרא ידיעה אבל במחוסר כפרה ממנפ"ש מביאין דמי שצריך כפרה יכול להתכפר בזה הרי מזה דר"י סובר דבלא ידיעה לא מחייב הקרבן כלל לכך אין יכול להביא קרבן על תנאי אבל ר"ש דסובר דיכול להביא על תנאי סובר דכל הידיעה היא לאו לעצם החיוב אלא כדי שידע להביא קרבן והכא שיודע בספק שחטא ויכול להביא בתנאי שפיר. הרי דבזה מחלוקת ר"י ור"ש. ונראה דאי אמרינן דעצם הידיעה מחייב הקרבן שייך שפיר לומר דכיון שמתו מחסרא ידיעה להתחייב קרבן אבל אי נאמר דחיוב הקרבן הוא ג"כ בלא ידיעה אלא הידיעה נצרך לעצם הבאה שיהי' יודע שחטא א"כ איכא סברא לומר שאם העם מודיעין להם שחטאו מביאין קרבן משום דכיון שנתחייבו וכל הידיעה הוא רק לידע על איזה חטא נתכפר להם אמאי לא להני ידיעה מהב"ד החי על זה כיון דדבר צדדי הוא ואין נוגע לעצם חיוב הקרבן ואפילו נדחוק ונאמר שגם באופן זה שייך לספוקי יכולין לומר שזאת הוא הבעי' בש"ס אבל הרמב"ם דפסק דעצם הידיעה מחייב הקרבן כמו שבארתי במקום אחר ולכן פסק דאפילו, הצבור מודיעין אותן במה חטאו נמי פטורין א"כ פסק שפיר דאין מצטרפין משום דכיון שמתו חסרה ידיעה ובלא ידיעה אי אפשר להביא קרבן ומיושב הרמב"ם שפיר: