שמחת החג יא

חטא של צבור אלא כשיש שגגה אחת שכוללת את כל הצבור וזה לא שייך אלא דוקא כשב"ד אחד הורו אבל אי שני בתי דינין הורו ומיעוט זה סמכו על הוראת ב"ד זה ומיעוט האחר סמכו על הוראת ב"ד האחר לא חטא של צבור מקרי. ונהי דלענין הבאת פר העלם דבר אמרינן דמצטרפי דהא עכ"פ עברו רוב הצבור ע"פ הוראתן אבל למיפטר כל אחד מקרבן יחיד ונאמר דמקרי חטא של צבור זאת לא אמרינן ודוק. ונשכרנו בדברינו אלה ליישב דברי הרמב"ם שם וז"ל במד"א כשהי' ב"ד המורה אחד אבל אם מת ב"ד שהורה תחילה ועמד אחר והורו אין אלו מצטרפין לאלו והוא מדברי הגמרא שם בהוריות דהוי בעי' דלא איפשיטא והקשה הלח"מ א"כ אמאי כתב הרמב"ם דאין מצטרפין בלשון פשיטות דמשמע מזה תרתי דב"ד אין מחויבין וכל א' וא' מחויב להביא בפני עצמו נהי דבזה פסק הרמב"ם שפיר דב"ד פטורין משום דהיא בעיא דלא איפשיטא ואין ב"ד יכולין להביא משום חולין בעזרה אבל עכ"פ איך יכול להביא כל א' קרבן בפני עצמו הא ג"כ יש חשש דחולין בעזרה דדלמא מצטרפי דכיון דהוי בעי' דלא איפשיטא והוי לי' להרמב"ם לפסוק דהוי ספק ולא לפסוק סתם דאין מצטרפין דמשמע דכל אחד ואחד יביא קרבן בפני עצמו אבל לדברינו ניחא דכל הבעי' לא הוי אלא לענין אי מצטרף לחייב ב"ד בפר העלם דבר של צבור אבל כל א' וא' מחויב בפני עצמו אפילו נימא דמצטרפי כדביארנו לעיל לכן פסק הרמב"ם סתם דלא מצטרף וב"ד פטורין אבל כל א' וא' יביא ולא הוי חולין בעזרה דאפילו נימא דמצטרפין נמי מחויבין להביא קרבן בפני עצמו על חטא של שגגת המעשה ולא מיפטר בפר העלם דבר ודוק

וראי' לדברי שכתבתי דאף שחייבין כל א' בפני עצמו קרבן אעפ"כ יכולין לאצטרופי לחייב ב"ד ג"כ נראה לענ"ד מוכרח מדברי הרמב"ם פ' י"ג מהלכות שגגות הל' ה'. דהנה בריש הוריות יש מחלוקת בין רב ור"י אם הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו וקסבר שהוא שומן דרב סובר שהוא פטור ור"י סובר שהוא חייב ואמרינן שם בגמרא דאעפ"י דרב סובר שהוא פטור משום דהוי תולה בב"ד מודה שאינו משלים לרוב צבור לחייב ב"ד קרבן משום דכתיב בשגגה עד שיהא שלם בשגגה אחת ומשמע לכאורה דלר"י לא צריכינן קרא דאינו משלים לרוב צבור דכיון דהוא סובר דהוא חייב בפני עצמו קרבן האיך יכול לאצטרופי לרוב צבור לחייב ב"ד קרבן אבל הרמב"ם בהל' הנ"ל הגם דפסק שם כר"י דחייב בפני עצמו קרבן אעפ"כ כתב שם דלכך אין מצטרף לרוב צבור לחייב ב"ד ררבן משום דכתיב לכל העם בשגגה ותמוה דכיון כר"י דהוא בעצמו חייב א"כ בודאי אינו מצטרף לרוב צבור ודוק. אלא ודאי מוכרחין לומר כדברינו דאע"ג דהוא בעצמו חייב להביא קרבן היינו על עבירת עצם מעשה האיסור אבל על האיסור של שגגת הוראה הוי אמרינן דלצטרף ג"כ מפני שחטאו בא ג"כ קצת מהוראת ב"ד דלכך לא דקדק בדבר שפי אבל אעפ"כ חייב שפיר בפני עצמו קרבן כיון דעכ"פ עיקר חטאו בא מחמת טעות עצמו שסבור שהוא שומן ע"כ לא מקרי חטאו חטא של צבור כדביארנו לעיל אבל לענין איסור שגגת הוראה הוי אמינא דהוא ג"כ בכלל לכן איצטריך קרא שפיר דאינו מצטרף לרוב ציבור אפילו נימא דחייב בפני עצמו. והא דמשמע מהסוגיא דלר"י לא צריכינן קרא היינו משום דר"י סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור לכן כיון דר"י סובר דהוא חייב בודאי סובר דחטאו לא תלוי כלל בהוראת ב"ד דאי לאו הכי הוי לי' למפטרי' כיון דעשה בהוראת ב"ד לא גרע משאר יחיד לכך פשיטא לי' דאינו מצטרף לרוב צבור אבל אנן דלא קיי"ל בזה כר"י אלא כשמואל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב יכול להיות שפיר דמקרי תלוי בב"ד ואעפ"כ מחויב בפני עצמו משום דחטאו לא נקרא חטא של צבור כיון דעיקר חטאו בא מחמת טעות עצמו שנתחלף לו בשומן ודוק. ואחרי כתבי זאת מצאתי כמעט כדברי אלה ב,,אור גדול'' על משניות ריש הוריות

והנה ראיתי במנחת חנוך מצוה ק"ה דכתב שם אי כהן משיח עבר עבירה בהעלם אחת קודם התמנותו ולאחר התמנותו כגון דאכל זית חלב קודם התמנותו וזית חלב לאחר התמנותו בהעלם אחד צריך להביא שני קרבנות ולא מיפטר בקרבן אחד משום דקודם התמנותו לכהן משיח מחויב כשבה או שעירה ולאחר התמנותו מחויב פר אבל אם עבר בע"ז בהעלם אחד בקודם התמנותו ולאחר התמנותו כיון דהוי קרבן אחד דכהן משיח בע"ז מביא שעירה כיחיד אין צריך להביא אלא קרבן אחד ע"כ. אבל לפי מה שאמרנו לעיל דחיוב כהן משיח הוא משום הוראת שוגג ועל עצם מעשה העבירה פטור דהא לא חייבה אותו התורה בשגגת מעשה לחוד אפילו בע"ז נמי א"כ נהי דמין הקרבן לאחר שהתמנה הוא כמו קודם שהתמנה אבל העבירות לא הוו משם אחד משום דקודם שהתמנה מחויב משום עצם איסור ע"ז ולאחר שהתמנה מחויב רק בעד שגגת הוראה אבל לא בעד שגגת מעשה לחוד ואיך יכול קרבן אחד לכפר בעד שתי מיני עונות מיוחדין דבהעלם אחד לא מהני לחייב קרבן אחד אלא היכא דהוי מין עבירה אחת אבל הכא הוי שני מיני עבירות לכן נלע"ד דחייב שני קרבנות ודוק

כל זה עלתה בדעתי לומר בסקירה הראשונה אבל אחרי שובי ראיתי שאין משמעות בדברי הרמב"ם כדברי. א' שהרמב"ם פי"ג הל' ה' שם בסופו כתב וכל החייב בפני עצמו אינו מצטרף לרוב צבור. ואע"ג שגם אני לא אמרתי זה אלא בדין דהורו ב"ד ומתו ושם נשארו בתיקו נמצא דלהלכה אה"נ פטורין ב"ד מקרבן א"כ לא מצינו להלכה שיהי' הוא חייב וב"ד ג"כ חייבין וליכא סתירה מדברי הרמב"ם אלו אבל מדברי הרמב"ם משמע דהא בהא תלי' דאם ב"ד חייבין הוא פטור ואם הוא [פטור] חייב אין יכול לצרף לחייב ב"ד ולפי דברי הם שני דברים מיוחדין. וב' שעצם הסברא שכתבתי דלכך ג"כ הצבור אין מביאין כל אחד קרבן בפני עצמו משום דחטא שהצבור חטאו פטורין על שגגת מעשה לחוד וחדשנו דלא מקרי חטא של צבור אלא א"כ שיש דבר אחר שכולל את כל הצבור קשה לי דהא יש כמה אופנים