שמחת החג קטו

הי' דינו הי' אסור ביין ותגלחת ומותר להטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובהל' י"ד שם כתב וז"ל לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם ואינו מגלח כל שנים עשר חודש כשאר נזיר עולם וכו' ומי שנדר נזיר שמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה עכ"ל עיי"ש. והנה הכס"מ מביא שם מהר"י אבן לב קושי' על דברי הרמב"ם מסוגיא דנזיר (דף ד' ע"ב) דאיתא שם קרבן טומאה הוא דלא מייתי אבל נזירות חיילא עלי' פירוש לענין שאסור לטמאות למתים לכתחילה מני מתניתין לא ר"י ולא ר"ש דתני' ר"י אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאה נזירות מפיו פירוש ולכן הוי דבר האסור ואין מתפיסין בדבר האסור מני אי ר"י האמר אפילו לכתחילה ואי ר"ש האמר לא חיילא עלי' נזירות כלל ומשני לעולם ר"י והא דקתני אם נטמא לשון דיעבד הוא משום איידי דנזיר עולם. ואח"כ קאמרינן שם דפלוגתא דר"י ור"ש הוא כהני תנאי דתנן הרי עלי כבכור דר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר וקס"ד שם דפליגי אי מתפיסין בדבר האסור או לא ומדחינן שם דבין ר' יעקב ובין ר' יוסי סבירא להו דבעינן דבר הנדור אך פליגי בזה אי בכור הוי דבר הנדור או לא הרי בהדי' דהש"ס מפרש דפלוגתייהו דר' יהודה ור"ש אי נזיר שמשון הוי נזיר או לא תלוי בזה אי מתפיסין בדבר האסור או לא ור"ש דסובר דהאומר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר הוא משום דסבירא לי' דאין מתפיסין בדבר האסור ור' יהודא סובר דמתפיסין בדבר האסור וא"כ הרמב"ם דפוסק בהל' נדרים דאין מתפיסין בדבר האסור האיך פוסק דהאומר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר הא הוי תרתי דסתרי כדמשמע בהדי' בסוגיא דנזיר שהבאתי כן הקשה המהר"י אבן לב ונלאו שם נושאי כליו לישבו עיי"ש ודוק

ומה שנלענ"ד בזה הוא מה שעלה בדעתי ספק מה הוא נזירות שמשון דזאת מוכרחין לומר בכל נזירות כגון נזיר סתם ונזיר עולם דהוא מין קדושה מיוחדת דיש דין קדושת נזיר סתם ויש דין קדושת נזיר עולם דלא מבעי' אם נימא דקבלת נזירות הוא קבלת קדושת נזירות והדינין חלין ממילא דודאי צריכין לומר דנזירות הוא דין קדושה מיוחדת ולא דין נדר בעלמא אלא אפילו אם נימא דקבלת נזירות הוא קבלת דינין אבל לאחר שמקבל עליו הדיני נזירות חל עליו קדושת נזיר ולא הוי כנדר כאילו אסר על עצמו בנדר שתיית יין ותגלחת וטומאת מת. דהא חזינן דאם אמר הריני נזיר מן החרצן הוי נזיר לכל הרי דנזירות הוא דין קדושה מיוחדת הכולל כל דינים שהנזיר מוזהר ומחויב בהן ובודאי הנודר עצמו מן היין אינו אסור אלא מן היין ונמצא לפי זה דדין נדר ודין נזירות הם שני דינין מיוחדין כל זה ברור למעיין. והנה נסתפקתי בנזירות שמשון אם הוא ככל נזירות כמו שיש דין נזירות סתם או דין נזירות עולם כן יש ג"כ דין קדושה של נזירות שמשון דהמקבל עליו קדושה ההיא נכנס תחת גדר נזירות ההוא או נימא דדין קדושת נזירות שמשון ליכא כלל אך כיון ששמשון הי' אסור ביין ותגלחת האומר הריני נזיר כשמשון מהני מטעם נדר ולא גרע מנדר שלא ישתה יין ולא יגלח לכן אסור בשניהם נמצא לפי זה דנזירות שמשון מהני מטעם נדר ולא מטעם נזירות כמו נזיר סתם ונזיר עולם ודוק

איברא דהדעת נוטה יותר לומר דנזירות שמשון הוי דין נזירות מיוחדת ולא דין נדר בעלמא וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם הל' י"ג שהזכרתי לעיל אך מה שהבאנו לידי ספק זה הוא מהסוגיא שהזכרתי לעיל דמוקי דר"ש דסבירא לי' דהאומר הריני נזיר שמשון אינו כלום משום דהוי לי' מתפיס בדבר האסור ואין מתפיסין בדבר האסור וע"כ מוכרחין לומר דאפילו נימא דאיכא דין קדושה מיוחדת לנזירות שמשון ואעפ"י שאינו מפורש בקרא והוא מפי הקבלה אבל ר"ש לית לי' כן. דאיך ובאיזה אופן ניתנה ההלכה של נזירות שמשון כיון דלא משכחת לה דהא סבירא לי' דלא אמר כלום וא"כ לכאורה קשה כיון דסבירא לי' דלא הי' הל' כלל לנזירות כאלו א"כ למה הוצרך לומר הטעם דלא אמר כלום משום דהוי מתפיס בדבר האסור לימא בפשיטות משום דליכא כלל דין נזירות כזה ואין לנו לבדות מיני נזירות מלבנו במה שאין קבלה על זה וא"כ למה הוצרך לטעמא דהוי מתפיס בדבר האסור. ונראה בפשיטות דהוצרך לזה משום דנהי דליכא הלכה על נזירות כאלו אבל עכ"פ להני משום דלא גרע מנדר והאומר הריני נזיר שמשון לא יהי' גרוע מאילו אסר על עצמו יין ותגלחת בפירוש לכן אמר ר"ש דלא כלום הוא משום דהוי מתפים בדבר האסור משום דשמשון לא נדור הוי ובזה יש לנו להסתפק בדעתא דר' יהודה דפליג על ר"ש וסבירא לי' דהאומר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר מאיזה טעמא פליג על ר"ש אי נימא דפליג על ר"ש רק בזה דסבירא לי' לר"ש דהאומר הריני נזיר שמשון אפילו מטעם נדר נמי לא מהני משום דהוי מתפיס בדבר האסור על זה פליג ר' יהודה וסבירא לי' דעכ"פ מטעם נדר מהני משום דמתפיסין בדבר האסור או נימא דפליג על ר"ש מכל וכל דר"ש סובר דלא ניתנה דין נזירות כאלו לגמרי דדין נזירות שמשון היתה רק לפי שעה לשמשון בעצמו על זה פליג ר' יהודה וסובר דדין נזירות שמשון הוא מפי הלכה לכולי עלמא והוא דין נזירות כמו שאר מיני נזירות נמצא דהאומר הריני נזיר שמשון מהני מטעם נזירות ולא רק מדיני נדר ודוק. ולכאורה מהסוגיא מוכרח לומר דר' יהודה אית לי' דנזירות שמשון הוא מטעם נדר בעלמא דאי נימא דר' יהודה אית לי' דאיכא דין נזירות שמשון והוא מפי הלכה כדביארנו א"כ למה הוכרח הש"ס לומר דר"י אית לי' דמתפיסין בדבר האסור מדאית לי' דהאומר הריני נזיר שמשון הוי נזיר הא שפיר יכולין לומר דר' יהודה אית לי' דאין מתפיסין בדבר האסור אך הכא שאני כיון דניתנה הלכה דנזירות שמשון ואי אפשר למשכח לי' אלא במתפיס בשמשון דלשון אחר לקבל נזירות שמשון ליכא א"כ ע"כ גילתה ההלכה דכאן מהני התפסה בדבר האסור אבל בעלמא יכול להיות שפיר דאית לי' דאין מתפיסין בדבר האסור כדילפינן בנדרים מקרא. אך זה יכולין ליישב בפשיטות דהא בה