שמחת החג קיד

ליכא נ"מ מידי מי אסיק את החמור הבעל החמור או איש אחר כיון דמ"מ החמור רודף הוא להרוג נפשות וכדי להציל מותרין להרוג החמור אך יכול להיות דהיכא דהמסיק את החמור הוא איש אחר ולא הבעל החמור צריך לשלומי לבעל החמור על מה שעשה חמורו לרודף וצ"ע בזה דלכאורה לא הוי אלא גרם בנזקין אבל המשליך עכ"פ פטור כיון דהחמור הי' רודף או נימא דהא דאמר רבה האי מעיקרא רודף הוי לא קאי על החמור גופי' אלא על בעל החמור דבעל החמור הוי רודף והחמור הוי כליו אבל אם איש אחר העלה החמור על המברא מחויב המשליך לשלם בעד החמור משום דאז לא הוי החמור כליו של רודף וא"כ הוי כדין מציל עצמו בממון חבירו דמחויב לשלם ודוק. וכן תלוי בזה הספק האיך יהי' הדין היכא דבעל החמור אסיק החמור על הספינה בעת שהספינה לא היתה עוד במים כי אם בחוף הנהר ואח"כ כששט באמצע הנהר התחילה הספינה לטבוע נמצא דבשעה שאסיק הבעל החמור את החמור לא הי' אז רודף כלל משום דלא היתה אז שום סכנה צפוי' להספינה אבל החמור גופי' הוי רודף דהא כובד המשא מסיבתו באה. אי נימא דלכך פטור על החמור משום דבעל החמור הוא הרודף הכא מחויב משום דבעל החמור לא הי' כאן רודף. אבל אי נימא דהחמור גופי' הוי רודף הכא נמי פטור ודוק

והנה מדברי הרמב"ם הנ"ל במה שכתב בזה"ל שהמשא שבה הוי כמו רודף אחריהם להרגם משמע בהדיא דהרמב"ם מפרש דהמשא גופי' הוי עליו דין רודף אבל רש"י ז"ל כתב שם בסוגיא ד"ה האי. וז"ל ,,בעל״ החמור רודף הוא להרוג נפשות הרי דרש"י ז"ל פירש דהרודף הוא בעל החמור ולא החמור והא דפטור על החמור הוא משום טעמא דנרדף ששיבר כלים של רודף דפטור ופירוש רש"י ז"ל מוכרח לפרש כן מהסוגיא דשם דמאי דקאמר רבה האי רודף הוא קאי על בעל החמור ולא על החמור גופי' משום דאמרינן התם רבה לטעמי' דאמר רבה רודף וכו' ונרדף ששבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ואי נימא דמאי דקמהדר רבה האי מעיקרא רודף הוי קאי על החמור גופי' א"כ מאי שייך כאן דינא דרבה דמיירי בששיבר כלים של רודף הא הכא ברודף גופי' קמיירינן ולא בכליו והוי לי' לאתויי דינא דמצילין בנפשו דרודף היכא דהוא אדם וכש"כ היכא דהרודף הוא חמורו או כליו (ודעת הרמב"ם שלא תקשה לו מהסוגיא הזאת נפרש לקמן). היוצא מדברינו דספקתינו האיך יהי' הדין אם אדם אחר יעלה משאו של חבירו על ספינה יהי' תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם ז"ל דלרש"י ז"ל יהי' המשליך מחויב לשלם משום דלא הוי כליו דרודף ולהרמב"ם ז"ל יהי' פטור דמ"מ המשא בעצמה הוי רודף ודוק

ונלענ"ד לומר דזהו כונת הראב"ד בהשגתו במאי דקאמר דאין כאן לא מלח ולא תבלין דאין כאן דין רודף כלל דעיקר השגתו הוא על טעם הרמב"ם דקאמר שהמשא שבה הוי כרודף על זה השיג ואמר דלא שייך על המשא כלל דין רודף ולא דמי למעשה דחמרא דהתם מיירי דהבעל החמרא בעצמו הוליכוהו על המברא ומיד שהוליכוהו קא בעי המברא לטבועי נמצא דהבעל החמור הוי רודף לכן פטור על החמור אבל מלשון הרמב"ם דכתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא וכתב הטעם דפטור משום דהמשא עצמה הוי כרודף משמע מזה דהרמב"ם מיירי דאפילו בעל המשא בעצמו לא הוליך את המשא על הספינה רק ע"י איש אחר נטענה וגם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דמיירי דאפילו בעת שנטענה הספינה אצל חוף הים לא הי' שום סכנה אך לאחר כן כששטה מן החוף נמצא דהבעלים לא היו רודפין כלל אעפ"כ פטור דהא הרמב"ם נתן הטעם משום דהמשא עצמה הוי כרודף א"כ לפי טעם זה בזה האופן נמי פטור כדביארנו וע"ז פליג הראב"ד דהוא סובר דעל המשא עצמה לא שייך כלל דין רודף וצריך להיות בגוונות אלו דמחשבין על כולם ודוק. ועיקר השגתו הוא על טעם הרמב"ם במאי דכתב דהמשא הוי כרודף על זה כתב דאין כאן דין רודף כלל משום דסובר דלא שייך על המשא דין רודף כמו שביארנו מהש״ס דלעיל כמו שמשמע לשון השגתו שמשיג על טעם הרמב"ם שכתב אין כאן ,,לא מלח ולא תבלין״ ודוק

ובאמת קשה בזה דעת הרמב"ם דאי נימא דעל המשא שייך דין רודף א"כ מאי שייכות יש הא דפטרי' רבה לשלומי על החמור לדינא דנרדף ששיבר כלים של רודף דפטור הא רבה פטרי' משום דינא דרודף גופי' ולא משום דינא דכליו דרודף ונראה דהרמב"ם סובר דאי שייך במשא ובעלי חיים דין רודף או לא תלוי בזה אי מיתה דרודף מטעם עונש או מטעם הצלה דאי נימא דמיתה דרודף הוא מטעם עונש יכולין לומר דעונש לא שייך אלא על האדם ולא על בעלי חיים ובפרט על משא לכן אעפ"י דלהציל את עצמן יכולין לזורקו בים אעפ"כ חייבין לשלומי דהא הזיקו ממונא של אדם אבל אם נאמר דהטעם דרודף הוא משום הצלה שייך ג"כ בזה דין הצלה מכח ק"ו מה דמשום הצלה יכולין להרוג אדם כש"כ להפסיד בע"ח ומשאות והגם דאמרנו דאפילו נאמר דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה מוכרחין ג"כ לטעם דעונש זהו דוקא באדם הרודף דבלאו דין דעונש הוי נפש נגד נפש אבל בחמור ומשא דלא שייך למימר הכי אפילו בלא עונש כלל יכול לאבדן כדי להציל נפשות דהא אפילו נפש התירה התורה לאבד כדי להציל נפשות כדביארנו דעיקר מיתת הרודף הוא כדי להציל הנרדף וסובר הרמב"ם דהסוגיא דב"ק (דף קי"ז) דקאמרינן שם רבה לטעמי' ע"כ סוברת דמיתת רודף מטעם עונש הוא אבל להלכה דפסקינן כר"ה דאפילו קטן הרודף ניתן להצילו בנפש הרי דמיתת רודף הוא מטעם הצלה אין אנו צריכין לזה כלל אלא מטעם דהמשא והחמור גופי' הוי רודף לכן פסק הרמב"ם דפטור מתשלומין מטעם זה ואתי לפי פסק הלכה זו דאפילו איש אחר טען המשא על הספינה אעפ"כ פטור משום דהמשא גופי' הוי רודף ודוק: סימן יח

הרמב"ם פ"ג מהל' נזירות הל' י"ג כתב וז"ל שמשון לא הי' נזיר גמור שהני לא נדר בנזירות אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכיצד