שמחת החג קיג

נציל ואיזה מהם נהרוג ונראה לפשוט ספקתינו מהירושלמי דסנהדרין פ"ח הל' ט' דבע' שם קטן הרודף אם ניתן להצילו בנפשו ורצה לפשוט שם מהא ותני' דיצא ראשו אין נוגעין בו הרי דקטן הרודף פטור ודחי שם ר' יוסי בי ר' בון בשם ר' חסדא שניי' היא תמן שאין את יודע מי הרג מי פירוש דהתם הוי האם רודף כמו הולד דכמו דהולד רודף להרוג לאמו במה שרוצה לצאת כן האם רודפת על הולד במה שמעכבתו מלצאת הרי בזה דהיכא דשניהם רודפין דאין מצילין כלל עיי"ש. אך כל זה לאיש אחר שבא להציל אבל מ"מ כל א' וא' מהם אם רוצה להציל עצמו בהריגת חבירו שיש לו רשות לעשות כן כדביארנו לעיל דלא גרע מקדם זמרי והרגו לפנחס דפטור. ולפי זה נראה דהתם באבנר דאמר דיקומו הנערים וישחקו לפנינו דנולדה מזה מלחמה בין אנשי יהודה ובנימין דנהרגו שם במלחמה משבט בנימין יותר משלש מאות איש ומיהודה ששה עשר איש וא"כ באמת נחשבין כולן לרודפין ולנרדפין וא"כ אם הי' שם איש אחד שלא לקח חבל במלחמה ההיא הי' אסור לו להרוג איזה מהם כדי להציל חבירו כדביארנו אך מ"מ כל אחד מהם בעצמו כגון אבנר וכן כל א' מהם הי' מותר לו להרוג הרודפו כדי להציל עצמו וכיון דביארנו לעיל דהא דאין ממיתין אותו ביכול להציל באחד מאבריו ולא הציל משום דמ"מ הי' על הרודף דין מיתה למי שלא הי' יכול להצילו באחד מאבריו וכל זה לא שייך אלא ברודף בעלמא שיש דין על כל אדם להצילו אבל בהאי מעשה דאבנר דעשהאל לא הי' מחויב מיתה אלא לאבנר בלבד כדביארנו וכיון דאבנר הי' יכול להציל עצמו באחד מאבריו א"כ לא הי' על עשהאל שום דין מיתה לא מעלמא ולא מאבנר א"כ בודאי מחויב אבנר עליו דהוי כמו שהרג אדם בעלמא ודוק

והנה אחרי כתבי זאת ראיתי בחדושי הגאון רע"א ז"ל כתובות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה ויש לי מקום ספק, שנסתפק שם בנו הגאון ר' שלמה ז"ל ספקתינו האיך הדין בשנים רודפין זה את זה כאחת אם אחר הרואה רשאי להרוג אחד מהן עיי"ש שמסיק דמותר להרוג אך לפענ"ד הראי' שהבאתי מהירושלמי. היא מוכרחת שאין בהן דין רודף ודוק

היוצא לנו מדברינו לענין מה שנסתפקנו לעיל אם שנים רודפין אחר רודף אחד ואין בכל אחד מהם לבדו להרוג את הנרדף אם יש עליהן דין רודפין או לא ואמרנו לעיל דהספק הוא דוקא אי נימא דמיתה דרודף הוא מחמת עונש אבל אי נימא דמיתה דרודף הוא מחמת הצלה שייך ג"כ בזה טעם דהצלה וכיון דהלכה דרודף אין צריך התראה הרי דרודף הוא מחמת הצלה וכיון שכן אתי בשנים רודפין ואין ביד אחד מהם להרוג הנרדף דמ"מ הוי עלייהו דין רודפין ויכול מי שרוצה להציל הנרדף להרוג איזה מהם שירצה אבל לדברינו שביארנו דאפילו נימא דרודף הוא מטעם הצלה אבל מ"מ אתינן עלה ג"כ מטעם עונש נמי דאי לאו הכי אין לו רשות להרוג הרודף כדי להציל הנרדף כמו שביארנו וכיון שכן יכול להיות בשנים רודפין ואין ביד כל אחד מהם להרוג הנרדף דאין עליהם שם רודפין כלל לענין עונש ומטעם דהצלה גרידא אין אנו יכולין להרוג הרודף כמו שביארנו לעיל ועדיין הדבר צריך תלמוד

ואגב אורחא בעסקי בענין דין רודף אכתוב מה שאמרתי בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ט"ו דכתב שם הרמב"ם וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. וכתב הראב"ד שם וז"ל שהמשא שבה כמו רודף אחריהם וכו' א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא ודין זה שהטיל לים אעפ"י שהטיל מאיש אחד מחשבין על כולם לפי משאם כדאיתא בגמרא ע"כ. וכונת הראב"ד מה שכתב כדאיתא בגמרא הוא על הסוגיא דב"ק (דף קט"ז ע"ב) ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עלי' נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאו ואין מחשבין לפי ממון הרי שלא כדברי הרמב"ם דהא מחשבין ההפסד על כל אנשי הספינה לפי משאם ובאמת פסק הרמב"ם ג"כ כההיא סוגיא נמי בפ' י"ב מהל' גזילה ואבידה הל' י"ד וז"ל שם ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עלי' נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאו וכו' עיי"ש. ומה שפסק הרמב"ם כאן דאם עמד אחד והשליך ממשאה בתוך הים דפטור הוא משום דהמשא הוי רודף הוא ג"כ מסוגית הש"ס דב"ק (דף קי"ז ע"]ב) שם ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אנשי במברא קא בעי לטבועי אתא גברא מלח לי' לחמרא דההוא גברא ושדי' לנהרא וטבע אתא לקמי' דרבה פטרי' א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי מעיקרא רודף הוי וכו' עיי"ש ולכאורה פסקי הרמב"ם והסוגיות הנ"ל סותרות אהדדי וכתב שם ה"ה בפ"ח מהל' חובל ומזיק שדעת הרמב"ם הוא לחלק בין שמשליכין המשא מצד סער הים לבד ובין שהספינה היתה טעונה יותר מדאי דאז הוי המשא כרודף והמשליך אותה לים הוי כמציל מרודף דפטור ועשה מצוה והסוגיא (בדף קט"ז) בב"ק וכן הרמב"ם בפי"ב מהל' גזילה ואבידה מיירי דעמד עלי' נחשול לטובעה אבל אין הספינה טעונה יותר מדאי אבל הסוגיא דשם קי"ז במעשה דחמרא וכן דברי הרמב"ם דפ"ח מהל' חובל ומזיק מיירי שהספינה היתה טעונה יותר מדאי לכן כתב הרמב"ם דפטור ומה שכתב הראב"ד על דברי הרמב"ם דלא דמי למעשה דחמרא דפ' הגוזל כתב ה"ה שם וז"ל כתב הרב (פירוש הראב"ד) עובדא דחמרא אשר ממנו יצא הדין אל רבינו ואמר שאינו דומה ולא כתב הטענה וזהו תימא האיך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראי' עכ"ל עיי"ש

ומה שנלענ"ד בכונת הראב"ד מה שכתב דלא דאי למעשה דחמרא הוא במה שנסתפקתי בהאי מעשה דחמרא האיך יהי' הדין אם הבעל החמור גופא לא אסיק את החמרא למברא כי אם אדם אחר הוליך את החמור של זה על המברא ובא אחד והשליך את החמור לנהר וטבע אי חייב לשלומי או לא וספקתי הוא הא דפטרי' רבה בתשלומין מטעם דהוי רודף מי הוא הרודף אם החמור גופי' הוא הרודף וא"כ