שמחת החג קיב

ולהצילה ואין שייך לומר מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דודאי סומק וסומק ואין צריכין לטעם עונש כל ודוק. ולפי דברינו זה נולד דין חדש דכיון דביארנו דסברא דהוא טבעו של עולם לא מהני אלא לסלק את הטעם דעונש אבל לא הטעם דהצלה ולעיל ביארנו דהא דהנרדף מותר להרוג לרודף הוא מטעם הצלה גרידתא ואין צריכין כלל לדין עונש א"כ אתי לפי זה דהא דאמרינן דאם הוציא ראשו דאין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש הוא דוקא באיש אחר שרוצה להרוג את הולד כדי להציל את אמו בזה אסור אבל אמו עצמה אם יש ביכלתה להרגו ולהחיות את עצמה דמותרת כיון דביארנו דמ"מ רודף הוי ונרדף יכול להרוג לרודף מטעמא דהצלה גרידתא נמי כדביארנו ודוק

ובדברינו אלה יכולין קצת ליישב מה שהקשו על הרמב"ם פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' י"ג במה שכתב וז"ל כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אלא שאין ב"ד ממיתין אותו ע"כ ותמה הטור אם חייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו. אך לפי דברינו נראה דהנה באמת הביאו האחרונים ראי' דהוא מטעם הצלה דאי מטעם עונש למה אם יכולין להציל באחד מאבריו דפטור הרודף הא מ"מ רודף הוא אך לפי דברינו דהעונש הוא רק דדמו זיל נגד דמו של נרדף אבל עיקר דין המיתה שיכולין להמיתהו הוא משום הצלה להציל להנרדף לכן אם יכול להצילו באחד מאבריו נסתלק טעם דהצלה ומשום עונש לבד אין להרגו כדביארנו אבל מ"מ העונש דדמו זיל נגד דם הנרדף לא נסתלק ממנו דהא מ"מ רודף הוא אך אין יכולין להרגו משום טעם זה בלבד לכן סובר הרמב"ם דנהי דלכתחילה אין להרגו אבל מ"מ אם הרגו אין יכולין לחייב מיתה ההורג אותו משום דנמצא דדם הנהרג דהוא הרודף עומד במדרגה פחותה מדם המציל אין לנו לחייב מיתה על הריגה כזאת דאין לנו לחייב מיתה בפועל באדם שהרג הנפש אלא היכא דהנפש שהרג עומד בדמו במדריגה גבוהה כמו כל אנשים אבל הכא ברודף כיון דדמו זיל לגבי דם של אדם אחר משום עבירת הרדיפה כדביארנו מנ"ל דחייבין מיתה בפועל על רציחה כזו לכן פסק הרמב"ם שפיר דאין ממיתין אותו ודוק

ובדרך אחר נראה לתרץ את דברי הרמב"ם במה שכתב דאם יכול להציל באחד מאבריו ולא הציל הרי זה חייב מיתה ואין ממיתין אותו ויתורץ ג"כ בזה מה שהקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם אלו בפ"ט מהל' מלכים הל' ד' וז"ל שם א"א קשיא לי' אבנר פירוש דלדברי הרמב"ם דאם הרג את הרודף אף דיכול להצילו באחד מאבריו דפטור א"כ בסנהדרין (דף מ"ט ע"א) דיואב דן לאבנר על דהרג לעשהאל אחיו ואמר אבנר דהי' רודף והשיב לו דהי' לך להציל באחד מאבריו ולפי דעת הרמב"ם הא אפילו יכול להציל באחד מאבריו נמי פטור אם הרג אותו. ונלענ"ד לתרץ כל זה במה שנסתפקתי האיך הדין בשנים שרדפו אחר רודף להרוג הנפש ואחד מהם יכול להציל באחד מאבריו ואחד מהם אינו יכול להצילו באחד מאבריו כ"א בהריגת הרודף אם מותר להרוג הרודף או לא ונלפענ"ד פשוט דודאי מותר להרוג את הרודף ואין צריך להמתין על חבירו שיציל הנרדף באחד מאבריו של רודף משום דכיון דמצוה להציל הנרדף והמצוה הזאת היא על כל אחד ואחד ובודאי היכא דאיזה אנשים ראו רודף שרדף להרוג הנפש שכולם חייבים לרדוף הרודף ולהציל הנרדף ולא מצי למפטרי עצמם במה שיבחרו א' מהם להציל דהוי כמו בכל פקוח נפשות וכמו בקדוש החודש דמי שראה הלבנה מחויב לילך ולהגיד הגם שיודע שיהי' עדות זולתו נמי וא"כ כיון דמצות הצלת הנרדף הוא על כל אחד ואחד א"כ כל אחר ואחד מחויב להציל כמו באפשרותו ואם אינו יכול להציל כ"א בנפשו של רודף יכול להציל ואין צריך להתחשב עם זה שחבירו יכול להציל באחד מאבריו כיון דהמצוה הוא עליו לחוד ועל חבירו לחוד כנלענ"ד פשוט וברור. ואם צדקנו בדברינו אלה אתי לפי זה דאם רדפו שנים אחר רודף ואחד יכול להצילו באחד מאבריו ואחד אינו יכול להצילו באחד מאבריו דאפילו אם הרגו זה שהי' יכול להצילו באחד מאבריו נמי פטור ממיתה דהגם דהי' אסור להרוג אותו אבל מ"מ קטיל גברא קטילא משום דכיון דלזה שלא הי' יכול להצילו באחד מאבריו הי' מחויב מיתה והי' מצוה עליו להמית אותו א"כ הוי גברא בלא דמים לכל אדם ונהי דלא נחשב בזה לגברא קטילא דיהי' מותר להרוג אותו לכתחילה ככל חייבי מיתות אחר גמ"ד דמ"מ אם יעבור זמן הרדיפה וישאר חי יהי' לאחרים עליו דין מיתה להריגתו אבל מ"מ עתה בשעת הרדיפה כיון דמותר לאדם להרגו נחשב בזה עכ"פ לאין לו דמים דיהי' פטור על הריגתו דאין סברא לומר דעל אדם אחר ובזמן אחד יהי' לאחד מצוה להרגו והשני יהי' מחויב מיתה אם יהרוג אותו ודוק. ולפי דברינו אלה יהי' ניחא מה שכתב הרמב"ם דאין ממיתין אותו דצריכין אנו לחשוש דלמא בעת ובעונה זאת הי' שם אדם אחד שלא הי' יכול להצילו באחד מאבריו וצריכין אנו להתחשב לאו דוקא עם אותו שהרג אותו אם יכול להצילו באחד מאבריו אלא בכל האנשים שהיו באותה שעה צריכין לאמוד אותם אם יכולו להצילו באחד מאבריו וזהו דבר שאי אפשר דאין יודעין על נכון מי הי' שם באותה שעה דלא ראינו אינו ראי' אפשר שהי' שם אחד שעמד שם מרחוק ולא ראו העדות אותו. ועוד נלענ"ד דאפילו ברור שלא הי' שם שום אחד מהם אבל מ"מ אם הי' שם איש כזה שאינו יכול להצילו באחד מאבריו הי' יכול להורגו נמצא דרכיב עליו דין מיתה א"כ אין אנו יכולין לחייב מיתה אדם אחר ההורג אותו ודוק. כן יש סברא לומר. ולפי זה יהי' ניחא קושית הראב"ד על מה שנתחייב אבנר מיתה על עשהאל שהרגו הגם דהי' רודף משום דהי' יכול להצילו באחד מאבריו הא הרמב"ם סובר דפטור אך לפי דברינו ניחא דהנה נסתפקתי האיך הוא הדין בשנים רודפין זה את זה כגון במלחמה או באופן אחר שהם שניהם רודפין ושניהם נרדפין האיך הוא הדין לענין הצלה מי נימא כיון דהוי על כל אחד דין רודף יכולין אנו להרוג איזו מהן שנרצה ולהציל השני או לא משום דשניהם שוים איזו מהם