שמחת החג קיא

ז"ל על דברי הרא"ם פ' וישלח דכתב דהא דאמרינן דאם יכול להצילו באחד מאבריו דאסורין להרגו היינו דוקא איש אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אין צריך לדקדק בזה ואפילו היכא דיכול להצילו באחד מאבריו נמי יכול להורגו והקשו עליו מהסוגיא דסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דמותבינן שם מהא דהבא על אחותו דמחויב קנס הא הוי רודף וקלב"מ ומשני אביי שם דמיירי ביכול להצילו באחד מאבריו לכן ליכא חיוב מיתה ולפי דברי הרא"ם דהנרדף בעצמו יכול להורגו בכל מקום א"כ עכ"פ קשה הא הוי מחויב מיתה לנרדף עצמו כיון דהנרדף יכול להורגו אפילו אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו אבל לדברינו לא קשה כלל כיון דביארנו דאי הי' דין חיוב מיתה דרודף משום הצלה גרידתא לא הי' שייך לומר קלב"מ על דין מיתה דרודף משום דדין מיתה לאו משום רשעה הוא אך ביארנו דמשום עונש הוא נמי דאי לאו הכי מאי סומק טפי דמו דנרדף מדמו דרודף וזאת מוכרחין לומר דוקא אם איש אחר הבא להציל דיכול להרוג הרודף דהוא מטעם עונש ולא מטעם הצלה גרידתא אבל בנרדף עצמו אין צריכין לדין עונש כלל דודאי מה שהנרדף יכול להרוג לרודף הוא מטעם הצלה גרידתא דלא שייך לומר על זה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי משום דדמו של כל אדם בעד עצמו סומק טפי ובודאי אין לשום אדם לעזוב עצמו להיות נהרג אך בכל טצדקי דאית לי' יכול להציל עצמו אפילו בדמו של הורג והוא מטעם הצלה גרידתא וראי' לזה דהא חזינן בבא על הכותית דקנאים פוגעין בו ואעפ"כ אמרינן דאם הרג זמרי לפנחס דלא הי' חייב כלום ומשמע משם דמותר לזמרי לכתחילה להרוג לפנחס משום דין רודף ובודאי לא שייך לומר דהי' על פנחס שום עונש בעד רדיפתו דאדרבא דהוא מדין הקנאים ובודאי דאם איש אחר הרג לפנחס כדי להציל לזמרי דהי' חייב מיתה ואעפ"כ אמרינן דזמרי פטור אלא ודאי משום דזמרי עצמו בעד עצמו יכול להציל עצמו בכל טצדקי דאית לי' כיון דעכ"פ אין לו דין מיתה גמורה דלאו דין מיתה הוא הא דקנאים פוגעים בו ועוד ראי' מהמל"מ בפ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' ט"ו דמספקא לי' שם האיך הדין אם הרודף הרג להמציל אי הרודף מחויב מיתה דיכול להיות דפטור הרי דרצה לפטור את הרודף על הריגת המציל אע"ג דעל המציל בודאי ליכא שום עונש ואעפ"י דמסיק שם דחייב הוא מטעם דכיון דמצוה ביד המציל להרוג הוי ככל מחויב מיתה שיהרוג למי שרוצים להורגו בשליחות ב"ד דמחויב בעד הריגתו אבל עכ"פ חזינן דהא דנרדף יכול להרוג לרודף הוא מטעם הצלה גרידתא דכדי להציל עצמו מותר להרוג לרודפו ולא שייך כאן לומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ולא דמי להא דאמרינן דאם אמר עכו"ם לישראל הרוג פלוני ואם לא תהרוג אהרוג אותך דאסור להרוג חבירו משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דהתם שאני דפלוני ישראל באמת אינו רוצה להרוג אותו אך העכו"ם רוצה להרגו והוא רוצה להציל עצמו בדמו של חבירו דזאת בודאי אסור להרוג לחבירו כדי להציל עצמו אבל בנידון דידן שחבירו בא להורגו בודאי אין לו לעזוב עצמו להיות נהרג אפילו בדם חבירו כדי להציל עצמו ומוכרחין לחלק כן מכל הני ראיות שהבאתי דמטעם הצלה גרידתא יכול הנרדף להרוג לרודף וכיון שכן ממילא נסתלקה הקושיא שהקשו על הרא"ם דאי הנרדף יכול להרוג לרודף מאי משני אביי דמיירי דיכול להצילו באחד מאבריו לכן מחויב קנס דהא מ"מ הנרדף עצמו יכול להורגו לא קשיא כלל משום דהא דהנרדף יכול להורגו לרודף אינו פוטרו מממון משום דהוא מטעם הצלה ולא מטעם עונש וכל קושית הש"ס לא היתה אלא מה שאחרים יכולים להרגו דהוא ודאי מטעם עונש כדביארנו אבל כשמסיק הש"ס דמיירי דיכול להצילו באחד מאבריו דאחרים אין יכולין להרגו ממילא מחויב קנס דהא דהנרדף ענמו יכול להורגו אינו פוטרו מקנס כדביארנו ודוק

ובדברינו אלה נסתלקה ג"כ הראי' שמביא השיורי קרבן בירושלמי סנהדרין פ"ח הל' ט' ד"ה רודף שנעשה נרדף דמביא שם ראי' לספקת המל"מ שהבאתי לעיל אי הרודף יכול להמציל להורגו או לא מהא דאמרינן בש"ס דרודף שרודף אחר רודף להצילו דאם שבר כלים פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו ואי נימא דהרודף יכול להרוג להמציל א"כ מאי קאמר ולא מן הדין הא גם מן הדין פטור דהרי יש כאן מיתה להמציל אבל לדברינו לאו ראי' היא כלל משום דהא דרודף יכול להרוג להמציל הוא משום דין הצלה גרידתא ולאו משום דאיכא על המציל דין עונש לכן דין מיתה שהוא מטעם הצלה גרידתא אינו פוטר מממון ודוק

ובדרך הזה יתיישב מה שהקשו על הרמב"ם ומובא בנוב"י מהדו"ת הל' חו"מ סי' נ"ט על מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' ט' שהאשה שהיא מקשה לילד מותרת לחתוך העובר במעיה מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו מפני שהוא טבעו של עולם והקשו האחרונים דאם הטעם דהוא טבעו של עולם מסלק ממנו השם רודף א"כ גם קודם שהוציא ראשו אמאי הוי רודף דהוא נמי טבעו של עולם ואמאי כתב הרמב"ם הטעם דמותר לחתוך העובר קודם שהוציא ראשו מפני דהוי רודף הא הוא טבעו של עולם הרי מזה דאעפ"י דהוי טבעו של עולם נמי הוי רודף אך לדברינו שביארנו דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלה ומטעם העונש נתבאר דברי הרמב"ם שפיר משום דהטעם דהוי טבעו של עולם לא מהני אלא לסלק ממנו דין העונש דבכל רודף שרודף ברצונו איכא עליו עונש בעד רדיפתו להרוג נפש אבל על הולד שהוא דבר טבעי ואין על הולד שום אשם לא שייך עונש אבל מ"מ רודף הוא ואיכא דין הצלה להציל את אמו אך מ"מ אין אנו יכולים להרוג את הוולד ולהצילה משום דכיון דנסתלק ממנו העונש א"כ מאי חזית דדמא דאמו סומק טפי מדמא דידי' וכל זה לא שייך אלא בהוציא את ראשו דהוי כילוד וההורגו הוי כהורג אדם גדול אבל בקודם שהוציא ראשו דנהי דאסורין להרגו כדמבואר שם בנוב"י סי' הנ"ל אבל מ"מ דמו נחית דרגא מדם האדם ההורגו דהא ההורגו אין מחויב מיתה א"כ כיון דרודף הוא ואיכא דין הצלה להציל את אמו מותרין להורגו