שמחת החג קד

ז"ל מסותרין מאותו הירושלמי שחידש דינו בו ומוכרחין לומר דסבירא לי' דהסוגיא דירושלמי הנ"ל אזיל אליבא דר"ל דסבירא לי' דחייבי מלקות שוגגין נמי פטורין וא"כ מדמה שם שפיר חסימה להמדליק גדיש וכן משמע שם לכאורה דהסוגיא אזיל אליבא דר"ל אבל אנן דקיי"ל דח"מ שוגגין חייבין בתשלומין בודאי איכא חילוק בין ח"מ לחייבי מלקות בגון זה ודוק

אך מ״מ נראה דהא דמדמי הרע"א ז"ל האי דינא לחייבי מלקות שוגגין או לחייבי מיתות שוגגין נראה לענ"ד דאיכא לחלק בהו טובא דהתם בחייבי מיתה או מלקות שוגגין ליכא כלל חיוב מיתה ומלקות בפועל אבל היכא דאיכא חיוב מיתה או מלקות בהאי מעשה אלא דבתחילת המעשה לבד כבר נתחייב במיתה או במלקות אז יש סברא לומר בזה נהי דאם לא עשה אלא התחלת המעשה הי' כבר חייב מיתה או מלקות אעפ"כ כשעשה כל המעשה בבת אחת אז החיוב מיתה נתמשך על כל המעשה ובעד כל המעשה נתחייב המיתה או המלקות דהגע בעצמך דאם אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד דחייב בקרבן אחד האם נימא דהקרבן הוא על הזית הראשון והזית השני לא נתכפר בהקרבן בודאי דלא אמרינן הכי הגם דכיון דאכל זית אחד כבר נתחייב בקרבן ואפילו לא הי' אכל הזית השני נמי הי' מחויב אותו קרבן אעפ"כ אמרינן דכיון דבמעשה אחד אכל השתי זיתים חלב הקרבן הוא על שתיהן וא"כ אמאי לא נימא גבי חיוב מיתה או מלקות נמי דנהי דאי לא עשה אלא התחלת המעשה נמי הי' מחויב במלקות או במיתה אפ"ה כשעשה כל המעשה החיוב מיתה או מלקות הוא בעד כל הדבר ולאו דוקא בעד ההתחלת המעשה וא"כ הכי נמי דנהי דאי לא הצית אלא שבולת אחד או בנידון דידן דאילו לא עשה אלא העראה בלבד נמי הי' מחויב מיתה או מלקות אבל השתא כשהדליק כל הגדיש וכן כשעשה העראה וגמר ביאה ביחד בוודאי נימא דהחיוב מיתה הוא בעד הדלקת כל הגדיש וכן החיוב מלקות הוא בעד כל הביאה ולפי זה לא הוי חייבי מיתות שוגגין או ח"מ שוגגין על הגדיש ועל גמר הביאה אלא הוי חייבי מיתות וח"מ מזידין ודוק. ובהכי אתי שפיר דברי הירושלמי דמדמה חסימת פרה למדליק גדיש כפשוטן טפי. ולפענ"ד בע"כ מוכרחין לומר כן דזהו לא נקרא ח"מ שוגגין דהנה בש"ס דילן בב"מ (דף צ"א) פריך ג"כ האיך מחויב לשלם בחוסם פי פרה הא מחויב מלקות ומשני שם ר"פ דמשעת משיכה אחייב לי' במזונותי' ומלקות מחויב משעת חסימה ופסק, שם הרמב"ם בפ' י"ג מהל' שכירות הל' ב' כן להלכה דלכך מחויב במזונותי' ולא מפטר מטעם קלב"מ הוא משום דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ולדברי רע"א למה צריך הרמב"ם להלכה לומר טעם זה הא באמת משני הירושלמי דהמלקות הוא על תחילת החסימה והתשלומין הוא על הדישה לאחר הרגע הראשון שנתחייב במלקות אך כל מה שדחה הירושלמי טעם זה הוא משום דעל כל החסימה עומד בחיוב מלקות וביארנו דלדברי רע"א ז"ל מוכרחין לומר דאזיל שם אליבא דר"ל דחייבי מלקות שוגגין נמי פטורין אבל להלכה דחיי"ל כר"י דח"מ שוגגין חייבין א"כ יכולין שפיר לומר דלכך לוקה ומשלם בחסימת פרה משום דהמלקות היא על תחילת החסימה והתשלומין הוא על השאר וא"כ אמאי צריך הרמב״ם ז"ל לומר הטעם משום דחיוב מזונות נתחייב עוד קודם בשעת שכירות אלא וודאי מוכרחין לומר דזהו נחשב לח"מ מזידין דמ"מ מחויב מלקות ממש כדביארנו וא"כ עמדה וגם נצבה תרוצו של הגאון חתנו של הפנ"י ז"ל על קושיתו ודוק

והנה אגב אורחא אכתוב מה שאמרתי להשיג מדברי הירושלמי אלו על החכמת שלמה ממהרש"ק ז"ל על חו"מ סי' שנ"א סעיף א' מה שכתב שם להביא סייעתא להש"ך מה דמשמע שם לכאורה מדבריו דאם נתחייב מיתה דאז פטור מלשלם על הממון אפילו מה שיתחייב לאחר הזמן שנתחייב מיתה ומביא ראי' על זה הגאון. הנ"ל מהסוגיא דשבועות (דף י"ז ע"א) דפרכינן שם דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה אי דשהא בר כרת הוא ואי דלא שהי היכי עביד עבודה ומשני אמר אביי וכו'. ופריך המוהרש"ק ז"ל דאביי לשיטתו דסבירא לי' לר' נחוניא בן הקנה דכרת פוטר מיתה בידי שמים נמי פוטר מתשלומין א"כ לשני דמיירי דשהא ועביד עבודה ולא תקשה לך דהא מחויב כבר כרת בעד השהי' מ"מ נ"מ יש במאי דמחויב מיתה בעד עבודה דאם קרע שיראין לאחר שנתחייב כרת ובשעה ששמש ואי לא הי' נתחייב מיתה הי' מחויב לשלם אבל השתא דנתחייב במיתה בידי שמים פטור אלא וודאי מוכרח כהש"ך דאם נתחייב מיתה אפילו מה שיתחייב בתשלומין לאחר המעשה שנתחייב בו מיתה נמי יהא פטור עכ"ת דברו ובכלל שכל סייעתו הוא דקדוק קלוש מאד דלמה לי' לאביי לדחוקי נפשי' באוקימתא דלא כהלכתא נמי כיון דיש לו תירוץ רווחא טפי אליבא דהלכתא חוץ מזה דבריו נפרכין מהירושלמי הנ"ל דמה לי בזה שכבר נתחייב כרת אבל מ"מ כל זמן שעומד בעזרה באיסור כרת עומד וא"כ פריך הש"ס שפיר דאפילו לא יהי' מחויב מיתה בעד מה ששימש בטומאה אעפ"כ יהי' פטור מקריעת שיראין משום דעל כל רגע ורגע עומד באיסור כרת ואפילו להגרע"א ז"ל דכתב דהוי חייבי מ' שוגגין נמי אתי שפיר משום דלר' נחוניא כרת פוטר כמו מיתה בודי אדם וא"כ חייבי כרת שוגגין נמי פטורין וא"כ פטור בעד קריעת השיראין כל זמן שעומד בעזרה מטעם איסור כרת שעובר וא"כ פריך הש"ס שפיר דמאי נ"מ מזה שטמא ששימש במיתה ודוק. ועיי"ש בקצוה"ח דפריך על דברי הש"ך אלו ממתניתין מפורשת בערכין דהיוצא להרג והזיק חייב לשלם ועיין בביאור הגר"א שם אות ה' דמשמע בהדיא שהוא מפרש דברי הש"ך בכונה אחרת עיי"ש

ומה שהשיג הרע"א ז"ל על קושית חתנו של הפנ"י ז"ל מה הוקשה לו על סוגיא דכתובות יותר מעל הסוגיא דסנהדרין ומה שנתרץ שם ממילא יהי' ניחא ג"כ קושיתו ומתרץ רע"א ז"ל קושית התוס' דיבמות וממילא ניחא ג"כ קושיתו ולעד"נ לומר דמה דחידש הגרע"א ז"ל דקלב"מ שייך לומר אפילו היכא דעל עצם המעשה המחייבו ממון לא הי' חייב מיתה רק בשעת עשיית מעשה התנאי המחייבו ממון נתחייב