שמחת החג קב

לבא על ידי הנחתו לידי איסור דאורייתא וא"כ האיך התיר ר"ל לקנח בו א"כ ע"כ מוכרחין לומר דר"ל סבירא לי' דכמו בתולש ליכא איסור אלא א"כ תולש לגמרי כן בצומח ליכא איסור במוסיף כח הצמיחה דהנה שם במ"ק גבי משקה זרעים איכא מחלוקת בין ר"י ובין רבה משום מאי מתרין בי' דסובר רבה דמתרין בי' משום חורש ולא משום זורע ובודאי הטעם הוא דסבירא לי' דליכא איסור צומח במרבה כח הצמיחה ומוכרחין לומר דגם ר"ל יסבור כותי' וע"כ ליכא איסור באם יניח אותו על הקרקע וע"כ סבירא לי' לר"ל דמותר לקנוחי בי' דליכא איסור לא בהגבהתו ולא בהנחתו אבל הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' שבת דמשקה מים הוי משום זורע א"כ אפילו שמותר להגביה צרור שעלו בו עשבים מע"ג קרקע אבל להניחו בחזרה על גבי קרקע אסור לכן שפיר פסק הרמב"ם דלא כר"ל וסבירא לי' דאסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים אבל לא מטעם דפסק דאם הניח עציץ על גבי יתדות דחייב משום תולש אלא מטעם אחר לגמרי דנהי דצרור מותר להגביהו אבל מ"מ חיישינן שמא ישליך אותו בחזרה ע"ג קרקע ויחייב משום צומח. ולפי דברינו אלה דהרמב"ם מחלק בין צרור לפרפיסא דפרפיסא אם הניחו על יתדות הוי תולש ובצרור לא. צריכין לפרש הא דאמרינן שם בש"ס אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי לא כמו שפירש רש"י ז"ל דלא הוי תולש דלפי דברינו אליבא דהרמב"ם ז"ל האיך ש"מ זה הא עציץ נקוב שאני מצרור ונהי דבצרור ליכא תולש אבל בעציץ הוי תולש כדביארנו אלא הפירוש הוא דמביא ראי' דליכא איסור מוקצה דהיינו איסור טלטול באופן דליכא משום תולש ומביא ראי' שפיר מצרור דכשם שמותר לטלטל צרור כן מותר ג"כ לטלטל פרפיסא ודחי שם בגמרא נהי דמשום צורך התירו לטלטל אבל שלא לצורך לא התירו לטלטל דאיכא איסור מוקצה ולמאי שפירש רש"י ז"ל קשה לי מאי דחי שם הא שפיר מביא ראי' דליכא איסור תולש מדשרא ר"ל דאי איכא איסור תולש האיך התיר ר"ל לצורך איסור תולש דהוא מדאורייתא כמו שפירש רש"י ז"ל גופי' לקמן שם אבל לפירוש שפירשנו אליבא דהרמב"ם ניחא דמיירי' באיסור טלטול שהוא רק מדרבנן ומביא ראי' דליכא איסור טלטול בעציץ נקוב ומיירי בענין דליכא משום תולש כגון דמונח על היתדות ועל זה מדחי הש"ס שפיר דלמא איכא איסור טלטול ושאני הכא דהתירו לצורך ע"כ ודוק

ובדברינו אלה יובנו היטב דברי הרמב"ם פ"ב מהל' טומאת אוכלין הל' י"ב דשם כתב וז"ל עציץ שמלאוהו עפר עד שפתו אינו חשוב כלי אלא הרי הוא כטבלא שאין לה שפה שאינו כלי קבול והוא ממתניתין דעוקצין פ"ב מ"י מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז עכ"ל המשנה שם פירוש שאין מכשיר הזרעים שנצמחו בתוכו ופירש שם הרע"ב וכן פירש שם הר"ש דמשום הכי לא הוכשרו הזרעים דהוי כעציץ נקוב הואיל דהעפר שבו רואה פני האויר שמלאוהו עד שפתו אבל הרמב"ם פירש שם משום דלא הוי כלי דכיון דמלאו הכלי עד שפתו בטל הכלי מתורת כלי. ופירשו שכונת הרמב"ם נמי שרצה הר"ש לפרש דמים אינו מכשיר אלא א"כ היו המים בכלי והקשו עליו מה שהר"ש בעצמו מקשה בכמה מקומות כגון ממרעיד אילן ומעלה פירותיו לגג שמכשרי המים אף שלא היו בכלי ובאמת צריכין להבין כונת הרמב"ם דמה לי שאינו כלי אבל סוף כל סוף אין להזרעים יניקה מקרקע כיון דמיירי בכלי שאינו מנוקב. אך נראה לי דכונה אחרת יש להרמב"ם במה שכתב דבטל הכלי וסמך לדברי הרמב"ם מסוגיא דשבת פ' המצניע דר"ש אית לי' דהתולש מעציץ נקוב דפטור משום דלית לי' האי דינא דעציץ נקוב הוי מחובר ואעפ"כ אמרינן שם דאם הי' נקוב בכדי טהרתו דמודה ר"ש דחייב משום דאז הוי מחובר משום דהכלי לאו כלי הוא כלל וצריכין להבין טעמא דר"ש דמאי שנא נקוב בכדי טהרתו דמודה דהוי מחובר וזה לא מסתבר למימר דר"ש סבירא לי' דכל זמן שאין לו נקב גדול כ"כ עד שיטהר בו אין לו יניקה מהקרקע אך הסברא הוא פשוט לפע"ד כפי מה שביארנו לעיל דעיקר דין מחובר לא תלי דוקא אם הוא יונק מארעא אלא העיקר אם הוא דרך גדולתו או לא דבאמת כל ירק אינו יונק מכל הקרקע אלא מג' טפחים שסביבו ומאי שנא אם אלו הג' טפחים נתונים בעציץ שאינו נקוב. אמאי לא הוין מחובר אך צריכין לומר דכשנתנו בכלי בטל השם כלי ממנו דין קרקע והוי עלייהו שם מטלטלין ולאו היינו רביתיה אבל כשנוקב בכדי טהרתו דבטל ממנו שם הכלי נהי נמי דהזרע אינו יונק משאר העפר אבל על העפר הזה נמי יש לו דין קרקע והיינו רביתיה וזהו סברת ר"ש אף דסבירא לי' דכח היניקה מה שיונק מן הקרקע דרך הנקב אין לו כח לפעול שהזרע שבתוכו יהא עליו דין מחובר דלכן סבירא לי' דבעציץ נקוב התולש ממנו פטור אבל אעפ"כ סבירא לי' דאם על העפר שבעציץ גופי' נעשה דין קרקע כגון שהכלי בטל מתורת כלי דהיינו שנעשה בו נקב בכדי טהרתו הוי על הזרעים דין מחובר כמו כן לדידן בכלי שאינו מנוקב באופן שהכלי בטל מתורת כלי כגון להרמב"ם שמלאוהו בעפר עד שפתו נמי הוי על הזרעים דין מחובר ולא איכפת לי מה דאינו יונק משאר הקרקע דלדידן אינו נקוב ולר"ש כלי נקוב חד דינא אית להו ודוק היטב בכל זה

סימן טז

הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הל' י"א כתב וז"ל היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות כגון אחותו וכו' אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלה קנס ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם קנס ע"כ. והקשו עליו האחרונים מהסוגיא דסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) שם ,,חטא אלו חייבי כריתות" (פירוש דמצילין אותן בנפשן) ורמינהו ואלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ואמרוהו רבנן קמי דרב חסדא משעת העראה דפגמא איפטר לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן שם הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר אלא