שמחת החג קא

הארץ והגביהו על השולחן נמי לא הוי תולש ודוק

ונראה דהא דעשבים שעלו בצרור דחייב חטאת התולש ממנו לאו משום דהעשבים יונקים מן הקרקע אלא אפילו כשהן יונקין מן הצרור לחוד נמי חייב משום דהעשבים על הצרור הוי כפטרא על אוני דחצבי דדרך הוא לגדל כן והוי תולש דבר מגידולו וראי' נכונה לזה הוא מהרמב"ם פ"ח מהל' שבת הל' ג' דכייל שם הרמב"ם בהדי כשותא ופטרא וז"ל שם לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשותא שעלו בו סנה ועשבים שעלו על גבי החביות חייב שזה הוא מקום גידולו הרי לך בפירוש דהא דחייב בצרור שעלו בו עשבים משום דהוי עוקר דבר מגידולו ולא משום שיונק מהקרקע דומיא דעשבים שעלו על גבי החביות דהיינו פטרא על אוני דחצבא דודאי אינו יונק מהקרקע כלל כדמוכח שם בגמרא דפריך שם ר' הושעי' מעציץ שאינו נקוב. ולפי זה אפילו נימא דעציץ נקוב המונח על גבי הארץ והניחו על גבי יתדות דהוי תולש גמור אבל צרור שעלו בו עשבים מותר להגביהו דלא תולש הוא כלל דהיכא דאיתי' על גבי הצרור איתי' ושם הוי מקום גידולו ונראה דהרמב"ם לקח סברתו דהתולש עשבים מצרור חייב לא משום דהוי כמחובר לקרקע אך משום דהוי תולש ממקום גידולו מהירושלמי שהבאתי דכיון דר"ל גופי' סובר דעציץ נקוב המגביהו דהוי תולש א"כ האיך התיר בשבת לקנח בצרור הא הוי תולש אלא ודאי מוכרחין לומר דהא דעשבים שעלו בצרור דהתולשן בשבת חייב לאו משום דין מחובר לקרקע אלא משום עוקר דבר מגידולו לכן התיר שפיר ר"ל להגביהו ולא הוי תולש ודוק

ולפי זה נפשטה בעיית הפמ"ג וניחא נמי מאי דסתמו הפוסקים וכתבו סתמא דמותר לקנח בצרור ולא חלקו אם מפסיק בידו לאויר הקרקע דאסור משום דבצרור מותר בכל גונא ולא דמי להא דהג"א דבהג"א שם מיירי בעציץ נקוב דהטעם דהוי מחובר הוא משום שיונק מן הקרקע לכן כתב שפיר דהיכא שמפסיקו מן הקרקע לגמרי הוי כעציץ שאינו נקוב דאינו יונק מן הקרקע והוי כתלוש דלאו היינו רביתיה אבל בצרור שעלו בו עשבים לאו טעמא הוא שיונק מן הקרקע דאפילו דיונק רק מהצרור נמי הוי על העשבים דין מחובר משום דהוי שם דרך גדולתו לכן מותר לקנח אפילו מפסיק ידו בין הצרור לאויר הקרקע ודוק. ולפי זה עולין דברי אביי ודברי ר"ל בקנה אחד ולא פליגי דר"ל מיירי בצרור לכן מותר להגביהו דלאו תולש הוא ואביי מיירי בעציץ נקוב דהיינו פרפיסא או לפירוש הרמב"ם גבשושית עפר דהוי נמי כעציץ נקוב לכן כשמגביהו והניחו על גבי יתדות חייב חטאת מדאורייתא דהוי תולש גמור ודוק

ולפי דברינו אלה הי' נראה לי לחדש ולומר דנהי דביארנו בצרור שעלו בו עשבים מותר להגביהו ולא הוי תולש משום דדרך גדילתן הוא על הצרור ולהכי הוי עלייהו דין מחובר ולא משום דינקי מן הקרקע כדביארנו לעיל אעפ"כ נראה לי לחדש דהיינו דוקא להגביה הצרור מהקרקע אבל להניח על הקרקע אם תפסו בידו אסור משום דכשמגביהו מן הקרקע הוי איסור תולש ואיסור תולש ליכא במונע כח הצמיחה מעט רק תולש הוי בתולש דבר מגידולו לגמרי לכן בצרור דאפילו הוא באויר הוי נמי כדרך גידולו לאו עוקר דבר מגידולו מקרי ולא עבד מידי אבל אם תפס בידו והניחו על גבי קרקע דאז האיסור הוא משום צומח ואיסור צומח לאו דוקא כשנוטע מחדש דאפילו משקה מים לזרעים דרק מוסיף בהו כח הצמיחה הוי נמי זורע כדמפורש במ"ק (דף ב' ע"ב) א"כ נהי נמי כשהוא באויר לאו תלוש הוא אבל עכ"פ יונק רק מהצרור וכשמניחו על הקרקע הרי מוסיף בו יניקה וא"כ לא גרע ממשקה מים דהוי זורע משום דמוסיף כח הצמיחה וכש"כ הכא דמוסיף כח הצמיחה א"כ לפי זה אם תפסו בידו והניחו על הקרקע חייב משום זורע משום דבאויר אינו יונק רק מהצרור וכשמניחו על הקרקע יונק ג"כ מהקרקע ודוק

ותמכתי יתדותי בסברא זו מן המנחת חינוך במוסך השבת מצוה ל"ב אות ב' ד"ה והנה דכתב שם דאף דלרש"י ז"ל בשבת דאם הגביה עציץ והניחו על יתדות דאינו חייב משום תולש אלא מדרבנן אעפ"כ יודה רש"י ז"ל דאם הניחו על הארץ חייב משום זורע משום דמוסיף כח היניקה משום דעל היתדות אינו יונק הרבה כמו שמונח על הארץ ומביא שם הג"א דלא כתב כן שכתב דאפילו הי' על יתדות והניחו על הארץ נמי אינו חייב. אלא מדרבנן והניח שם המנחת חינוך בצ"ע הרי לך בפירוש דמחלק בין איסור דתולש דאינו חייב ממעט יציקה לאיסור צומח דמחייב אפילו לא נוטע מחדש אלא רק מרבה כח הצמיחה והגם שכתב שם דהג"א לא כך כתב היינו דוקא התם דקאי אליבא דרש"י ז"ל דסבירא לי' דגם באויר יש לו יניקה מהקרקע דכתב דאינו חייב אלא מדרבנן אם הגביה עציץ נקוב והניחו על גבי יתדות לכך סבירא לי' להג"א דאיפכא נמי דהיינו אם הי' מונח על גבי יתדות והניח על הארץ נמי אינו חייב אלא מדרבנן ולא שייך לומר כדברי המנחת חינוך דעכ"פ לחייב משום נוטע דמרבה כח היניקה דמאן לימא דמרבה כ"כ כח היניקה כשמניחו בארץ כמו משקה מים למאן דאית לי' דבאויר נמי יש לו כת היניקה מן הארץ אבל הרמב"ם דפסק דחייב מדאורייתא הרי מכאן דסבירא לי' דבאויר אינו יונק כלל מן הארץ דלכן סבירא לי' דחייב מדאורייתא משום תולש אם הניח עציץ על גבי יתדות וא"כ נהי דביארנו דעל הצרור לא מחייב משום תולש אבל משום נוטע בודאי מחייב דהא באויר לא הי' לו כלל כח יניקה מן הארץ ועכשיו יש לו יניקה מן הארץ ודוק היטב

והשתא דאתאנו להכי תקשה לי דהנה בשבת (דף פ"א ע"ב) אמר ר' הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא וכו' אלא דלמא נקיט מעילאי ושדי לתתאי ומחייב וכו'. פירוש דלמא נקט צרור ממקום גבוה וישליך במקום נמוך והוי חורש וא"כ יקשה לי לפי זה האיך התיר ר"ל לקנח בצרור שעלו בו עשבים נהי דר"ל לא מיירי בשדה ניר דליכא למיחש משום חורש אבל לפי מה שביארנו דאם ישליך הצרור בקרקע חייב משום צומח א"כ כל היכא דישליך יעבור על איסור צומח ואין זה גזרה חרשה דחד גזרה הוא דאין לקנח בצרור כזה שיוכל