שמחת החג ק

קרקע הי' כנטוע ממש בארץ לאביי ועתה כשהניחו על גבי יתדות לא הוי נטוע בארץ ממש אלא מושך יניקה ולכמה דינין הוי עלי' דין תלוש בזה יכולין לומר אליבא דהרמב"ם דאביי סובר הא דנאבד ממנו שם הקרקע לאו מיד כשמגביהו מן הארץ אלא דוקא כשהניחו כבר על גבי יתדות והוקבע בדעתו להיות נשאר שם אזי נאבד ממנו שם הקרקע אבל בעודן בידו ויכול להיות שיחזירו שוב לקרקע אזי לא נאבד ממנו שם קרקע כיון דבאמת מושך יניקה מן הקרקע גם בעודו בידו נמי דמלשון הגמרא משמע כן דלמה צריך אביי לומר הי' מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות לימא והגביהו לבד ותו לא ולמה צריך לומר והניחו על גבי יתדות אלא ודאי דבשעה שהגביהו עוד לא נחשב כתולש משום דיניקה יש לו ג"כ באויר ושם הקרקע לא בטל עוד ממנו אלא כשמניחו על יתדות ולכן יכול אביי לסבור שפיר כר"ל דמותר לקנוחי בי' ואעפ"כ קאמר שפיר דאם הניחו על גבי יתדות דחייב חטאת והא דלא פסיק הרמב"ם כר"ל דמותר לקנוחי בי' משום דכל זה הוא דוקא לאביי דסובר דעציץ המונח על גבי קרקע חשיב ג"כ כקרקע ממש כצד הב' של חקירתנו לכן יכולין להיות שני הדינין אמת דאע"ג דסובר דאם הניח עציץ על יתדות דהוי תולש אעפ"כ יכול לסבור שפיר דאף על גבי יתדות נמי הוי מחובר משום דיש לו יניקה ג"כ באויר אבל הרמב"ם דפסק כרבא דעציץ נקוב לא הוי גופו כקרקע ממש ופסק נמי דעציץ המונח על הארץ והניחו על יתדות דחייב חטאת ע"כ מוכרח לסבור דעציץ המונח על גבי יתדות לא הוי כמחובר כלל דכן מוכרחין לומר אליבא דרבא דאי הוי כמחובר למה מחויב משום תולש דאפילו הוא מונח על הארץ נמי לא נחשב כקרקע ממש. אך הא דנחשב כמחובר משום יניקה שיונק מן הקרקע כאשר ביארנו לעיל וכיון דפסק דהוי תולש כדמשמע סתמא דהש"ס דזה קאי אליבא דכולי עלמא גם אליבא דרבא ולר"ז בגיטין גם ר"י סבירא לי' כן שם והרמב"ם פסק כר"י ע"כ הוכרת לומר דבאויר לית לי' יניקה כלל ולא שייך עכשיו לחלק בין תופסו בידו להניחו על גבי יתדות משום דלרבא אי מחייב לי' משום תולש הוי תולש גמור ולא הוי תולש רק משום דבטיל שם הקרקע ממנו כדביארנו לעיל לאביי וכיון שכן אתי לפי זה דלהלכה אסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים והא דלא הביא הרמב"ם דאסור משום דכן דרכו שלא להביא דבר שאין מפורש בש"ס ודוק היטב בכל זה

אך מ"מ, קשה לי על דברי מהירושלמי שהבאתי דר"ל גופי' סובר דעציץ על גבי עציץ מחויב שתים וא"כ מוכרחין לומר דהא דמחייב משום תולש לאו בשעת הנחה דהא מניחו על עציץ נקוב ולא על גבי יתדות ובע"כ מחויב משום תולש מיד כשמגביהו וא"כ האיך מתיר ר"ל לקנח בי' הא עובר איסור דאורייתא ועוד נשארה הקושיא שהקשיתי מהרמב"ם גופי' דכתב שם דהתולש מצרור שעלו בו עשבים דחייב ולא מפליג בין מונח על הארץ למונח על גבי יתדות

אך בדרך אחר פשוט והיותר קרוב נראה לי לבאר דברי הרמב"ם והירושלמי והוא

דהנה הפמ"ג חקר באו"ח סי' שי"ב אי מותר לקנח בצרור בשעה שמחזיקו בידו לגמרי ומפסיקו מאויר הקרקע דאז יכול להיות דהוי תולש ומביא שם הג"א שבת (פ"א ע"ב) דכתב שם אם עציץ נקוב שמונח על גבי קרקע והגביהו והפסיקו לגמרי ע"י עצים או בגד מנגד הארץ דהוי תולש מדאורייתא היינו אפילו אליבא דרש"י ותוס' דמפרשי דהאי תולש מדרבנן וגרע מהניח על גבי יתדות ע"כ הג"א והניח שם הפמ"ג בצ"ע עיי"ש. ובאמת מסתימת דברי הפוסקים משמע דאפילו הפסיקו לגמרי ע"י ידו מאויר הקרקע נמי מותר וקשה הא שם הוי תולש מדאורייתא וגם האיך לא גזרינן היכא דלא הפסיק מאויר הקרקע אטו הפסיק דדרך הוא בשעה שנוטל צרור שנוטלו כולו בכף ידו ואינו מדקדק ואין לך חשש גדול מזה אם נאמר דהיכא דהפסיק הוי תולש מדאורייתא אלא ודאי מוכרחין לומר דאפילו מפסיקו לגמרי נמי לאו תולש הוא ומותר וקשה מהג"א שמביא וגם הסברא נותנת כהג"א היכא דמפסיק הנקב לגמרי מן הארץ דאז הוי כעציץ שאינו נקוב

אך נראה דהנה בשבת (דף ק"ז ע"ב) שם אמר ר' ששת האי מאן דתלש כשותא מהזמי והיגי מחייב משום עוקר דבר מגידולו ושם אמר אביי האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבי מחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב ר' הושעי' התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור וא"כ הכא אמאי חייב הא הוי כעציץ שאינו נקוב ומשני התם לאו היינו רביתיה והכא היינו רביתיה פירוש דהכא דרך גידולו בכך. ונראה לומר בפשיטות דהא דמחייב אביי בתולש פטרא מאונא דחצבי לא מיירי דהחצבא עומד על גבי קרקע דאפילו עומד על גבי שולחן נמי מחייב דהא בין כך ובין כך הוי כעציץ שאינו נקוב וא"כ מה שעומד על גבי קרקע לא מעלה ומוריד כלל אך הטעם דחייב הוא מטעם דהוי עוקר דבר דרך גידולו משום דהוי דרך גידולו בכך וחיוב דתולש לאו דוקא בתולש מן הקרקע אלא כל דבר שדרכו לגדל כך כגון שערות באדם ובהמה וצפרנים ותולש אותו מחויב משום תולש דבר מגידולו הגם שאינו יונק מהקרקע כלל אך דוקא בעציץ צריך להיות יונק מהקרקע דהיינו נקוב דאי לאו נקוב הוא לאו רביתיה הוא ולא הוי עוקר דבר מגידולו דאין דרך לגדל כן לכן צריך העציץ להיות נקוב כדי שינק מן הקרקע אבל בפטרא על אונא דחצבי אין צריך להיות יונק מן הארץ אלא מחויב עכ"פ משום דהוי עוקר דבר מגידולו כן נראה לי בפשטות. לפי זה נראה דעציץ נקוב ופטרא על אונא דחצבי וכן כשותא מהיזמי והיגי שני דינין מיוחדין הן דבעציץ נקוב הטעם דהוי מחובר משום דיונק מן הקרקע ולכן שייך בו המחלוקת אי מונח על גבי יתדות אי הוי מחובר או לא משום דלהכי הוי מחובר משום דיונק מן הקרקע נוכל לומר דבאויר אינו יונק או כמו שביארנו לעיל דהיכא דהוא באויר לא הוי כארץ. אבל בפטרא על פומא דחצבא דהטעם דחייב הוא משום דהוי דרך גידול בכך והוי עוקר דבר מגידולו א"כ לא איכפת לי היכא דאיתא להאי חצבא וכן אי יונק מן הקרקע לכן אי מונח אפילו על השולחן נמי חייב ולכן אפילו כשהי' מונח על