שמחה לאיש צא

סימן י' נדרשתי לאשר נשאלתי מעי"ת אחיזקא יע"א בראובן שקידש את בתו לבן שמעון בהיותה קטנה בת עשר שנים. ומנהגם כשעושים אירוסין בקידושין לפעמים כך הוא הסדר. שהחתן ממנה את חכם העיר לקדש עבורו את הכלה והחכם הולך עם כמה אנשים לבית הכלה ולפני אביה נותן זהוב או טבעת שנתן לו החתן בחיק הכלה או קושרו בבגד שעל ראשה ואומר לה הרי את מקודשת לפ' והכלה אינה פושטת את ידה לקבל קידושיה כי בושה הוא אצלם. ואח"ך מברך חכם העיר ברכת אירוסין וכן עשו בנערה בת ראובן הנז' והניח החכם הקידושין תוך. אזור שלה. והנה החתן הנז' נולד בו חולי הדקה דהיינו. קדחת תדירית ונעשה רז בשר ומידי יום ביומו היה מכביד עליו חליו רח"ל וכבר נלאו הרופאים ולא מצאו מזור למחלתו ואומרי' הרופאי' שחלי זה מדביק רח"ל והתשמיש קשה הרבה ומזיק לחליו הנז'. וזה ששה שנים שנתארסו והכלה צווחת ככרוכייא שלא תכנס לחופה עם בן שמעון הנז' בשום אופן פן תדבקנה הרעה ותסתכן בנפשה. והחתן אינו רוצה לגרש כלל. וע"ז שאול שאל אבי הכל הנז' אם הדין נותן לכופו לגרשה? וכיצד כופין אותו אם בשוטים? או ע"י עש"ג שיאמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך? או בהרחקה דר"ת? ואעיקרא דמילתא לשאול הגיע אבי הכלה אם יועילו הקדושין הללו שנתקדש' הכלה הנז' בעודה קטנה ואגידא ביה או נימא כיון דאין יד לקטנה וא"כ לא צריכה לקבל גט וקידושין הללו מעשה קוף בעלמא? על הכל עמד השואל לידע להיכן הדין נוטה ויבא שכמה: תשובה קמי שמייא גלייא שאין דרכי ואין רצוני להשיב לצד אחד השואל רק לב' הצדדים כידוע. ואולם יען המקום רחוק הרבה ולפי דברי השואל כי כבר עברו ששה שנים משנתקדשה והרי היא עתה הנערה בכבלי העיגון ומן הראוי לרחם עליה ולהצילה מכבלי העיגון ומצו"ר איכא ג"כ בענין כזה וכל לגבי דידי הדבר פשוט כביעתא בכותחא אם כנים הדברים דברי השואל שיש לו להחתן חולי המדביק ואיכא סכנת נפשות הא ודאי חיובא רמייא על החתן הנז' לגרשה בגט כריתות וכופין אותו על כך כמו שיתבאר להלן סדר הכפיה בס"ד. ודבר זה מתורתו של הרא"ש ז"ל למדנו בכלל מ"ב שנשאל באשה נכפית אם יגרשנה בעל כרחה יען איכא תקנת רגמ"ה ז"ל שלא לגרשה בע"כ וכתב וז"ל ועתה שתקן רגמ"ה שאין לגרשה בע"כ איך יתקן שיתחייב לה שאר כסות ועונה א"כ יפה כח האשה הרבה מכח האיש דאילו נולד מום זה באיש אין אנו אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואם נולד באיש יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה וכו' אשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש וכו' יעש"ב. הרי להדייא דפשיטא ליה דבאיש אם הוא נכפה כופין אותו להוציא ויתן כתובה. ועיקר טעמו דס"ל דבנכפה איכא סכנה כמבואר בדבריו שם וגם הגאון הרי"ץ סבע ז"ל הסכים לדברי הרא"ש ז"ל שם והביא משם הירושלמי שכתב וז"ל מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכו' יע"ש. הרי דס"ל דכיון דאיכא סכנה בדבר פן תדבקנה הרעה כופין אותו להוציא וכמ"ש בירוש' הנז' גם הגאון הר"מ בר יוסף ז"ל הסכים שם לדברי הרא"ש ז"ל מטעם דחמירא סכנתא מאיסורא יע"ש: ואולם דעת ראבי"ה הבי"ד המרדכי פ' המדיר סי' ר"א דאין כופין אותו לגרש יע"ש. וכבר הביא פלוגתייהו מור"ם ז"ל בסי' קנ"ד ס"ק ה'. והנה הרואה יראה בטעמו של ראבי"ה ז"ל דכתב דאין כופין הוא משום שאשה בכל דהו ניחא לה יע"ש. ואני עני לא אדע שכול דמאחר דטעם הרא"ש ז"ל הוא משום סכנה דחמירא סכנתא כמו שהבאתי דבריהם לעיל היכי נימא בענין סכנה בכל דהו ניחא לה ואמאי לא נימא הכי ג"כ גבי ריח הפה וריח החוטם. וידעתי בינ'י דיש לחלק דריח הפה שאני כיון דאיכא סרחון שיערו חז"ל שלא תוכל לסבול מ"מ במקום סכנה במכ"ש נפקא דלא שבקינן לה שתסתכן וכ"כ הגאון מהר"מ בר יוסף ז"ל שם בתשו' הרא"ש ז"ל דעשה ק"ו דאם במי שממיקתו חיישינן כ"ש בנכפה יע"ש. ומוכרחים אנו לומר דבהא פליגי הרא"ש וראבי"ה ז"ל דלדעת הרא"ש ז"ל איכא סכנה דמדביק החולי נכפה ולהכי פסק דכייפינן ליה להוציא. ולד' ראבי"ה ז"ל ליכא סכנה לדידה שאינו מדביק לה אלא דיש לה צער גדול ובפרט לפעמים בשעת ביאה יבא עליו החולי הנז' ויש לה צער ובזה ס"ל דאיתתא בכל דהו ניחא לה. ואם כנים אנו בזה לא פליגי הרא"ש וראבי"ה ז"ל בחולי הנכפה אי הוי מום או לא כמ"ש מור"ם ז"ל אלא עיקר פלוגתייהו אי הוי חולי המדביק או לא. וא"כ בחולי כי הך דנ"ד דכל הרופאים הסכימו לפי דברי השואל שהוא חולי מסוכן ומדביק הא ודאי גם ראבי"ה ז"ל יודה דכופין אותו לגרשה. אולם מי אנכי? ומה אני? לאוקומי פלוגתייהו בהכי אשר לא ראיתי להפוס' ז"ל שפירשו בהכי זולת עיני ראו לה' מהרימ"ט ז"ל בראשונות סי' קי"ג דכתב דטעם הרא"ש ז"ל הוא משום דאיכא סכנה להדבק אתו יע"ש. ואחריו נפשך הרב משאת משה ז"ל בס' אה"ע סי' י"ז יעש"ב. אך! טעם ראבי"ה ז"ל לא כתבו בו הפוס' ז"ל כיון דכבר כתב הוא ז"ל הטעם משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה: ואחר החיפוש יגעתי ומצאתי להגאון חתם סופר בתשו' אה"ע סי' קט"ז שכתב דפלוגתייהו דראבי"ה והרא"ש ז"ל בהלכות הרופאים אם נכפה הוייא חולי המתדבק או לא כי בשנים קדמוניות היו נשמרים מד' אמות שלו שלא יתדבק חליו באחרים וכו' יע"ש. ואסיק כי מאחר דרופאי זמנינו החליטו שנכפה אינו חולי מתדבק מי יכניס ראשו באיסור אשת איש דאורייתא ודון מינה לנ"ד שהרופאים אומרים שהחולי מסוכן ואין מזור למחלתו ומדביק ואיכא סכנת נפשות בודאי דכ"ע מודו דכופין להוציא והכי מוכח מדברי ה' בית שמואל ז"ל סי' קנ"ד ס"ק ט'. ומה גם דכבר נתישן החולי זה ששה שנים שקדש את הבת הנז' וכבר היו פניו של החתן מוריקות ולא ידעו ולא הבינו אבי הכלה ואמה והכלה שיש לו חולי שאם היו יודעים לא היו מתרצים כלל לתת הבת הנז'. וא"כ כבר נתישן החולי והרופאים אמרו נואש דבזה כבר כתב אף הרב מהרימ"ט ז"ל אחר שהעלה לחוש לספקו של ר' יואל ז"ל כתב מ"מ אם נתישן החולי וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני הרבנים שלא לחוש לספקו של ר' יואל ז"ל גם אנכי אהיה סניף עמהם עכ"ל יע"ש בח"א סי' קי"ג ודון מינה ואוקי באתרין ולפקע"ד יש דמות ראיה לס' הרא"ש ז"ל דנכפה הוי סכנה ומדביק ממ"ש במס' יבמות ד' ס"ד לא ישא אשה לא ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפין יע"ש משמע דמצורעים ונכפין חדא מילתא נינהו ואין הבדל בהם. ולגבי מצורעים כבר כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בח' אה"ע סי' י"ד שיש סכנה בדבר ובפרט להדבק עמו בקירוב בשר שמתוך ההבל והזיעה חביל גופייהו ואין לך חיי נפש גדול מזה שיש בחולי זה דבקי מיתה וכו' יעש"ב. ולא עוד אלא דאם הוחזקו ג' זימני הוחזקו