שמחה לאיש עו

ולהשתעשע באמרות טהורות רק במה שנוגע לענין דינא דוקא ותו לא: אך בזאת רואה אנכי להרב הפוסק מר שמואל הי"ו שנכנס בעובי הקורה לומר שישבע ראובן דנ"ד ש"ח שרצתה לשמשו נדה ועפ"י שבועה זו יתירו לו ב"ד הצדק את שבועתו לגרשה בע"כ או לישא אשה אחרת. ובתחי' דבריו הביא לנו מ"ש הרשב"א סי' ס"ד ובמיוחסות סי' ק"ע ופסקה מרן בשה"ט ביו"ד סי' קי"ט ס"ק ח' ויצא לחלק דהתם שאני שהיה חשוד לאכול דברים האסורים מד"ת או מדרבנן וכו': ואנא דאמרי אמאי לא זכר שר בעל ש"ם טוב נר"ו ממ"ש הרשב"א ז"ל באלפיו סי' אלף רל"ז ונשנית במיוחסות סי' קל"ג אף שנדונו היה במי שהיה מרגיל קטטה והיתה שנאה קדומה וכו' מ"מ כתב בתוך התשו' וז"ל ועוד דאפי' באיניש דעלמא [הכוונה שאינו שונא אותה ואינו מרגיל קטטה כנ"ד] איני רואה כאן דבר שתאסר וכו' גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזנתה אינו נאמן בכך מכמה טעמים וכו' ועוד דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששים לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרשה אלא מדעתה וכל דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתי לפיכך חוששים כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכ"ש בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזיר לגרשה את זאת וכו' וכמו שאמרו בטמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפ' לגרש' אלא בטענה ועפ"י ב"ד כדי שלא יהיו בנות ישר' ובני ישר' רגילים בכך עכ"ל הצריך יעש"ב. הרי להדיא שלמד לנדונו במכ"ש דאיניש דעלמא דאם אמר טמאה היא לי דאינו נאמן כמו באומרת טמאה אני לך דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כן נמי חיישינן בדידיה שמא עיניו נתן באחרת ואינו נאמן ולא מצינו בזה שום תיקון שישבע ש"ח שראה שזנתה ויגרשנה בע"כ חלילה חלילה אלא אדרבא כך סיים הרשב"א ז"ל בדבריו וז"ל ומ"מ אפי' רצה לו' שהיא אסורה לו ושוייא אנפשיה חתיכא דאיסורה הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות וכו' וזה ראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם עכ"ל יע"ש. באופן דתקון זה שהמציא לנו הרב הפוסק מר שמואל הי"ו נפלאה היא ממני דלדידי הוא הפך דעת הרשב"א ז"ל. ויפה השיב ידידי החכם המשיב פחד יצחק יצ"ו דהשבועה לא שייכה לדידיה רק להאשה שהיא מכחישתו רמינן עלה שבועה וכמ"ש מרן ז"ל בשה"ט סי' קט"ו ס"ק ד' גבי עוברת על דת דפסק תצא בלא כתו' אם יש עדים שהתרה בה ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה וכו' וכ' מרן בב"י ז"ל דדמי למוציא שט"ח מקויים בעדים על חבירו והלוה טוען שהוא פרוע וכו' יעש"ב: ולדידי חזי לי לפקע"ד דהך דנ"ד דמי למ"ש מרן בח"מ סי' פ"ב ס"ק י"ב דאם טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו וקיימתיו ומלוה טוען שלא היה שום תנאי, בדבר וכו' דדינא הוא דישבע המלוה ויטול ולא אמרי' דישבע הלוה ויפטר ודון מינה ואוקי באתרין דהתם כיון דהלוה לא בא לעקור גוף השטר ומשו"ה אמרי' דישבע המלוה וה"ה הכא בנ"ד דהבעל אינו טוען לעקור מ"ש בכתו' רק טוען דעברה על דמו"י ובזה אני פטור ממ"ש בכתו' ובכן דינא הוא דתשבע האשה שהוא כדבריה שלא עברה על דמו"י כלל והוא יקיים שבועתו שנשבע בכתו': ואולם בחפשו'ן יצאתי ומצאתי להגאון חתם סופר ז"ל בח"ב לאה"ע סי' ק"ו שכתב דמ"ש מורם ז"ל בהגהה בש"ע אה"ע סי' קע"ח דבזה"ז שיש חרגמ"ה שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לו' שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכו' וכ' הוא ז"ל דמבואר בדבריו דיותר ראוי שלא להאמינו באומר שהוא עצמו ראה אותה מזנה מהיכא שמעיד ע"א והוא אומר שמאמין לדברי העד. דבע"א המעיד לא שייך למימר שבקת ובטלת חרם רגמ"ה שהרי מתקיימת התקנה שפיר בכל הנשים שבעולם דלית בהו ע"א המעיד. וכיון דמייתי רמ"א במאמין לע"א דלא מהני משום דביטל תקנת רגמ"ה כ"ש וק"ו בדליכא אפי' ע"א ומה שסיים רמ"א יש חולקים ומשמע דדעת רמ"א דאין לסמוך על המקילים היינו בדאיכא ע"א המעיד אבל בדליכא אפי' ע"א המעיד אפשר דבכה"ג מסכים רמ"א ז"ל עם המתירים. ושוב כ' דדברי רמ"א ז"ל הנז' בסי' קמ"ח סיום דבריו הם המה מתשו' רשב"א סי' אלף רל"ז ובמיוחסות הנז"ל ולא ממהריק"ו כמו שציין המציין שם. ושוב הביא פלוגתא דהרב יש"ש דיבמות פ"ב דפליג אהרשב"א ז"ל במקצת. ואני עני ב"א מצאתי ג"כ תשו' לרש"ל בסי' ל"ג כמ"ש בס' יש"ש ומשם באר"ה ובסו"ד כ' הרב חת"ס ז"ל וז"ל מסקנא דמילתא דאין כופי' אותה לקבל גט כלל והוא מחוייב בשאר וכסות אך בעונה אמרי' ליה הוי יודע שאשה שזנתה אסורה לבעלה וכו' אתה תחוש לעצמך וכו' ונשאלה את פיה אם התרצה בכך ילבינו ראשם כך שהוא יתן שאר וכסות והיא תמחול העונה וכו'. ואך אם לא תרצה למחול העונה דהוי צערא דגופא ונוח לה להתגרש וכו' אומרים לו הוי יודע כי גירושין אלו הם בע"כ או תתנהג עמה באישות ותודה על שקרך וכו' או תשבע ש"ח שכן הוא כדבריך והשבו' תהיה בכל מיני אלות ואיומים רבים ועצומים ואח"ך תגרשנה ואם לא תרצה לישבע וגם לא לנהוג אישות ועל כרחה תתגרש הרי אתה מנודה בנדוי ב"ד על שגרמת ביטול חרגמ"ה וככל הדברים האלה יובן מתוך דברי הראשונים ז"ל ובפרט מדברי יש"ש ז"ל הנז' וכו' עכ"ל יעש"ב. הרי מצינו סעד לדברי הרב הפוסק מר שמואל הי"ו שישבע הבעל שהוא כדבריו ויגרשנה וכמ"ש הגאון חת"ס ז"ל. אבל כד מעיינינן שפיר רב המרחק ביניהם דהתם בנדון הרב חת"ס ז"ל מיירי שאומר הבעל שהוא ראה בעיניו שזנתה כמכחול בשפופרת האם נאמר לה שתשבע להכחישו האם יועיל להתירה לו שהרי הוא אומר שראה שזנתה ואסורה לו מה יועיל שבועתה ולכן אם תמחול העונה ישבו שניהם עד שילבינו ראשם והוא יתן לה שאר וכסות ואם לא תוכל למחול העונה ותרצה להתגרש עכ"ז שכבר הסכימה היא להתגרש אין מניחין אותו לגרש יען דהוי כמו גירושין בע"כ אזי משביעים אותו בש"ח וכו'. משא"כ בנ"ד דאף אם היה עדים והתראה ועברה על ההתראה דינא הוא דיכול לקיימה אם רצונו לקיימה מהיכא תיתי שישבע ראובן ויגרשנה בע"כ. ולדידי חזי לי מסו"ד שכ' הרב הפוסק הש"ם הטוב שכבר היתה שנואה אצלו קודם הנשואין ואביו כפאו לישא אותה שלא ברצונו כמבואר מדב"ק הוייא ממש הך תשו' של ה' חת"ס ז"ל תיובתיה ועינינו הרואות שמבקש עילה לגרשה מאחר דאפשר להתרות בה שלא תשוב עוד לכסלה ודו"ק: ואולם לפוטרו משאר וכסות זאת מצאתי בספר ישועת יעקב על אה"ע בסי' ע"ז בפי' הקצר ס"ק ב' שכתב וז"ל ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה אלא שהיו רגילים לדבר קצת וכתבתי דהבעל יוכל למנוע ממנה שאר וכסות עד שתקבל גט פיטורין ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם ומוהר"א ששון ז"ל עכ"ל. ובהכרח