שמחה לאיש עא

גם אם גירשה אסור לישא אשה אחרת כי ע"כ יותר טוב נר' שגם בכלל שבועתו היה שלא יגרשנה וקצר בשאלה וסמך במובן. וכן נר' דלדבריו ק' הרי כתב הריב"ש ז"ל סי' צ"ט דאם יגרש את רבקה אחר שגירשה מתירין לו שלא מדעתה דמאי איכפת לה אם הוא מקיים מצות פו"ר. גם אפשר דלא היתה דעתו בקבלה זו אלא בהיותה רבקה אשתו יעי"ש. וזה סותר למ"ש הרב בדעת הרא"ש ז"ל עכ"ל: ואנא דאמרי אחרי המחי"ר מכבוד תורתו כל ד"ק מרפסן איגרי מעיקרא מה שדחה דברי ה' מ"ץ ז"ל בטענה דלא היה לו לאסור הגירושין שלא נאסר וכו' מי הוא זה אשר עלה על דעתו לפרש כונת הרא"ש ז"ל בתשובתו שאסר הגירושין שהרי השאלה היא שרוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים מצות פו"ר וע"ז השיב אין טענתו טענה הכוונה הטענה שטוען שרוצה לקיים מצות פו"ר אינה טענה ואין מתירין לו שבועתו שלא מדעתה כונתו מבוארת לעין כל רואה פי' דבריו אלו שכתב ואין מתירין לו שבועתו דאף אם יגרשנה אין מתירין לו שבועתו שנשבע שלא לישא אשה אחרת דהא הוא לא בקש מהם שיתירו לו לישא אשה אחרת אלא כל שאלתו היתה לגרשה ולמה ישיב הרא"ש ז"ל על מה שלא שאל השואל אם לא דבהכרח לומר דכונתו כמ"ש ה' מ"ץ ז"ל דכיון שנשבע שלא ישא אחרת ולא אמר עליה נמצא דקשר עצמו לכל ימי חייו שלא יוכל לישא אשה אחרת ועל זה באה התשו' דאין טענתו טענה דאף אם יגרשנה לא יוכל לקיים מצות פו"ר שלא יוכלו להתיר לו שלא מדעתה ונמצאו דברי ה' מ"ץ ז"ל מכוונים וברורים בטעמם והוי מעין מ"ש ה' מהרח"ש ז"ל בכוונת הרא"ש ז"ל שהיה כתוב בשבועה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה הבאתי דבריו לעיל ומהתימה שהעלים עין ממ"ש מהרח"ש ז"ל בסי' מ"ז כנז"ל והוא ז"ל עצמו שם שם סמוך ממש הביא תשו' מהרח"ש ז"ל ולא שלטה עינו במה שכתב בעד הרא"ש ז"ל שהיה כתוב מילת בחייה ולהכי אף אם יגרשנה לא יוכלו להתיר לו שבועתו: זאת ועוד לא ידעתי מאי רמי ומקשי לה' מ"ץ ז"ל ממ"ש הריב"ש ז"ל כי לדעת הרב מ"ץ ז"ל דברי הריב"ש ז"ל סותרים למ"ש בדעת הרא"ש ז"ל. הלא לאמונה עמדתי מרעיד איך לא שת לבו לדברי השואל ששאל להריב"ש ז"ל אם נכוף אותו לגרש את רבקה וכו' נמצא שרוצה לקבל את גיטה בב' ידיה כאשר הרחבתי הדבור לעיל. משא"כ בנדון הרא"ש ז"ל שאינה רוצה האשה להתגרש והוא רוצה לגרשה. ועוד שאם כמו שכ' מר ניהו רבה זלה"ה שגם נשבע שלא לגרשה אלא שקצר וסמך במובן וכו' לא הי"ל להרא"ש ז"ל לכתוב אין טענתו טענה ואין מתירין לו וכו' הי"ל להשיב אין טענתו טענה שאין מתירין לו אלא מדעתה ומדנקט ואין מתירין בוי"ו העטף הכוונה מבוארת ואף אם יגרשנ' אין מתירין לו שלא מדעתה וזה פשוט וברור לענ"ד בכונת ה' מ"ץ ז"ל: באופן שלא מצאתי שום היתר לשבועה זו שאנו נוהגים לכתוב בכתו' שלנו שלא ישא שום אשה אחרת עליה בחייה שיוכלו ב"ד ליתן לו רשות שישא אשה אחרת אם יש לו בנים ממנה בלתי רשות האשה. ושמא יעלה על דעתך לומר דטעמא דמתירין לו לישא אשה אחרת אחר שפוטרין אותו ממזונות וכו' יען היא אשתו שניה וסמא בידיה לגרשה שלא ברצונה והרי הוא מוכן לשלם לה סכי כתובתה והעיכוב הוא מצדה שאינה רוצה להתגרש ובהכי כבר אסיק להלכה ולמעשה הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' דפטור ממזונות כיון דהעיכוב הוא מצדה יעש"ב. ואף אי איכא דפליגי עליה דהרא"ם ז"ל מ"מ המוחזק שהוא הבעל יוכל לו' קי"ל כהרא"ם ז"ל ודעימיה. ועיין להב"ח והרב בית שמואל והח"מ בסי' ע"ו יעש"ב. וכמ"ש הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' נ"ה וה' כנה"ג בח"מ ח"א סי' כ"ו הגהב"י ס"ק ח"י יע"ש. וא"כ שפיר הורו ב"ד למיעבד עובדא בכל איש אשר ירצה לגרש אשתו שניה מאיזה סיבה שתהיה אף שילדה לו ז' בנים וז' בנות ישליש כתו' בב"ד ופוטרין אותו ממזונות ומתירין לו לישא אשה אחרת אם לא תתרצה לקבל גיטה כדת של תורה דאשה מתגרשת שלא לרצונה ודוקא באשתו ראשונה דאפי' מזבח מוריד עליו דמעות משתדלים ליקח לו דבר מה יתר על כתובת' לפייסה אבל באשתו שניה ליכא פיוס רק כתובתה ותו לא מידי: אך כד דייקינן שפיר נ"ד לא דמי לההיא דהרא"מ ז"ל דלא היה יכול לגרש את אשתו משיבת תקנת הקהלות דוקא בההיא קאמר הרא"ם ז"ל דכיון דהעיכוב הוא מצדה פטור ממזונות משא"כ היכא שנשבע ש"ח בעת הנשואין לאשר ולקיים כל תנאי הכתו' ואתייא מכללא נשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דהוא הביא על עצמו זה האיסור של אריא דשבועתא בהכי לא קאמר הרא"ם ז"ל דפטור יען העיכוב הוי גם מצדו שהביא חומר השבו' על עצמו ואינו נפטר בטענת הרא"ם ז"ל כי חילוק זה הוא מהרב פמ"א ח"א סי' כ"ד שחילק בהכי באורך וברוחב לך נא ראה. וגם הרב ידיו של משה ז"ל הסכים לחילוק זה של הרב פמ"א ז"ל יע"ש בח' אה"ע סי' ח'. וכן הסכים רבין חסידא בס' קדושת יו"ט בקונטריס דעת להישאל דס"ט ע"א וב' יע"ש. וגם הובאו דבריו עוד בס' פה"א ח"ד ד' ט' ע"ד יעש"ב ועיין בס' שמן המשחה בד' ס"ב ע"ד בד"ה ועל מה שטען מורשה הבעל וכו' ועיין בס' משנת ר"א ח"ב בתשו' אה"ע סי' מ"ח ועיין בספר ידי דוד קאראסו הנד"מ סי' ע"ז שתמה על הרב פמ"א ועל הרב ידיו של משה ז"ל שחילקו בהכי יע"ש. ולפקע"ד לא מצאתי מקום לתמיהתו שהרי עיקר החילוק הוא דבשבועה שנשבע הוא הביא האיסור על עצמו שנשבע ונמצא דהעיכוב הוי גם מצדו משא"כ בחרגמ"ה דהאיסור היה כבר והיא מעכבת באופן דבנ"ד דאיכא חומר השבו' שהוא הביא על עצמו הוי העיכוב גם מצדו ול"ד לנדון הרא"ם ז"ל: האמנם רואה אנכי למרן החבי"ב ז"ל בתשו' בעי חיי ח"מ ח"א סי' י"ז דאסיק דאף בשבו' אמרה הרא"ם ז"ל ומצי המוחזק לומר קי"ל כהרא"ם ז"ל ודעימיה לפטור עצמו מלתת לה מזונות אפי' שנשבע בכתו' ועלי מזונייכי וכו' וכ"כ הרב פאת נגב בתשו' אה"ע סי' י"ז ועיין בס' ידי דוד הנד"מ בסי' ע"ז דאסיק משם כמה מרבוואתא ז"ל וגם נכדו הביא משם הרב כהונת עולם דאף דאיכא חומר שבו' יכול לומר קי"ל והב"ד יאיימו עליו דאיכא איסור שבו' והוא יחוש לעצמו יע"ש: אך כל זה דאיכא רבוואתא ז"ל דס"ל דמצי הבעל למיפטר עצמו אף נגד איסור השבו' בטענת קי"ל הוא דוקא בנתינת מזונות דהיינו שאר וכסות יוכל לפטור עצמו כיון שהעיכוב הוא מצדה יען הוי עובר על השבו' בשב ואל תעשה וגם בעונתה יוכל לפטור שלא יבא עליה מטעם דהוי עובר בשוא"ת והכי מוכח בדברי הרב ידי דוד ז"ל יע"ש ומשם באר"ה. ועיין בספר נחפה בכסף ח"ב סי' ח' דפסיק ותני להלכה דלא מצי טעין טענת קי"ל אפי' בספק איסור שבו' יעש"ב. אבל ליתן לו רשות לישא אשה אחרת