שמחה לאיש ע

כתב סתם דנדון הרא"ש ז"ל מיירי שהיה כתוב בכתו' עליה בחייה דתיבת בחייה מעכבתו מלישא אשה אחרת אף לאחר הגירושין וכו' יעי"ש: ועוד למדנו מדברי ה' מהרח"ש ז"ל דכל זה הוא היכא שהיא אינה רוצה להתגרש דבהכי מיירי נדון הרא"ש ז"ל משמע דאם היא תתרצה לקבל גיטה ליכא למיחש עוד לפי חומר השבו' כדכתיבנא בעניותין בעד הרשב"א ז"ל. והכי דייקי דברי הרא"ש ז"ל בתשו' שהשיב אין טענתו טענה ואין מתירין לו שלא מדעתה דלכאו' ק' הלא שאלת השואל היתה שרוצה לגרשה לישא אשה אחרת לקיים מצות פו"ר וא"כ מה זו תשו' אין מתירין לו שלא מדעתה הלא לא תבע ראו' לישא אשה אחרת אלא טענתו היתה שרוצה לגרשה. וגם לא נשבע שלא לגרשה בע"כ כדי שיתירו לו מדעתה אלא ודאי בהכרח צ"ל כמ"ש ה' מהרח"ש ז"ל דהיה כתוב בכתו' תיבת בחייה והיה רוצה לגרשה בע"כ ולישא אשה אחרת וע"ז השיב הרא"ש ז"ל דאף אם יוכל לגרשה שלא מדעתה כד"ת דאשה מתגרשת שלא מדעתה אין מתירין לו לישא אשה אחרת שלא מדעתה כיון דאכתי חומר השבו' רביע עליה. מוכח דאם היא תרצה להתגרש תו ליכא למיחש לחומר השבועה: אך עינא דשפיר חזי למרן הב"י ביו"ד סי' רכ"ח שהביא תשו' הרא"ש שבס' חז"ה ולא הביאה כמ"ש הטור ז"ל באה"ע סי' קי"ח כנז"ל רק כתב וז"ל כתוב בס"ה דינים שבסוף ס' חז"ה מי שנשא אשה שיודע שאינה בת בנים ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה אין יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פו"ר מאחר שכבר ידע בה שפסקה מלדת ונשאה וכ"ש אם מחמת רוב ממון נשאה שלא חש בעת ההיא למצות פו"ר עכ"ל. שמע מינה ששאלת השואל היתה לישא אשה אחרת עליה ומדברי הטור ז"ל שהיה בקי במילי דאבוה ז"ל לא משמע הכי. אלא ששאל השואל שרוצה לגרשה כי כבר ידע שהוא מושבע שלא לישא אשה אחרת עליה אך שאלתו היתה שרוצה לגרשה ובהכי אם יפטר מחומר השבועה. וע"ז השיב הרא"ש ז"ל דלא יועילו מעשיו ואף אם יגרשנה אין מתירין לו אלא מדעתה וכמ"ש מהרח"ש ז"ל. והיותר תימה דבאה"ע ציין מרן הב"י ז"ל לתשו' זו שבס' חז"ה וכמו שיראה הרואה שם בחי' הגהות על הב"י שתיקן הלשון שהיה בו חיסרון ועירבוב דברים יעי"ש. ולא נרגש כלל אתמהה? כי באמת הפרש גדול וחילוק רב בנוסח השאלה וכאמור ועוד תגדל התימה שמרן ז"ל בס' הקצר סי' קי"ח ס"ק פסק תשו' הרא"ש שבס' חזה התנופה הנז' והוסיף מילת שלא ברצונה שאינו בס' חז"ה ולא ידענא מה תיקן בזה. ועי' להלבוש ז"ל סי' הנז' ס"ק גם הוא ז"ל הוסיף נופך ולדידי כל דבריהם צ"ע שהרי מתשו' חז"ה ז"ל מוכח דהטעם שאין מתירין לו שלא מדעתה הוא משום דכבר ידע שאינה יולדת וכ"ש אם מחמת חיבת ממון נשאה שלא חש לפו"ר. מוכח מינה דאם לא היה יודע שאינה יולדת וגם שלא נשאה לסיבת ממון היו מתירין לו שבועתו אף שלא מדעתה והוא פלא וצ"ע. ועי' בס' משפט צדק ח"ג סי' ב' שכתב דטעם הרא"ש ז"ל שלא היה בנוסח השבועה רק שלא ישא אחרת ולא היה תיבת עליה יעש"ב: ותבט עיני להריב"ש ז"ל בסי' צ"ח שנשאל ביעקב שנשא את רבקה לאחר שגירשה שלא היתה רוצה לחזור ולינשא לו עד שקבל עליו בקנין וחרם ונידוי שלא יקח אשה אחרת בחייה כי אם ברצונה ועתה ראה עצמו יעקב בלא בנים ונשא אשה אחרת ראויה. לבנים והשיב כי השבועה חיילה בכולל וכו' ובסי' צ"ט נשאל אם יש לכוף אותו לגרש את רבקה ולתת לה כתובתה ואם יש לו עונש על עוברו הקנין וכח חרם והנדוי. והשיב דכיון שכתוב שלא ישא אשה אחרת שלא ברצונה מוכח שהיתה כוונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אשה וכו' וא"כ כל שפייס אותה בדברים ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך וכו' וכו' ועדין לא נתרצתה בזה יש לומר שהוא אנוס וכו' וכו' אבל אם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הב"ד ונשא אשה שלא ברצון רבקה חל עליו הנידוי והחרם ואין מתירין לו אלא ברצון רבקה כיון שהקבלה היתה לתועלתה כדאמר ליה הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין וכו'. ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה אז אחר שגירשה נראה שמתירין לו אפי' שלא ברצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים מצות פו"ר עם אחרת אחרי שהיא אינה אשתו. גם אפשר שלא היתה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו אבל כל שגירשה כבר נתפרדה החבילה והותר הקשר אלא שלהוציא מידי ספק טוב להתירו אחר הגירושין עכ"ל יעש"ב: הנה מתשו' הריב"ש הלזו מוכח לכאו' דהוי הפך מ"ש הרשב"א ז"ל שהרי כתב דאחר הגירושין יכולים להתיר לו שלא מדעתה דהרי בנדונו היה שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה שלא ברצונה ככתוב בשאלה ואיך נוכל להתיר לו שלא מדעתה. ולא עוד אלא דאסיק דלא היתה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו וכו' הפך ד' הרשב"א ז"ל. האמנם אחר ההשקפה וההתבוננות היטיב נוכל לומר דלא פליג אהרשב"א ז"ל ח"ו והוא דבשאלת השואל דסי' צ"ט עיקר שאלתו היתה אם נוכל לכופו שיגרש את רבקה ולתת לה כתובתה משמע דעיקר תביעת רבקה היתה שיגרשנה ויפרע לה סכי כתובתה והבעל לא רצה לגרשה ובהא קפסיק ותני הרב ז"ל דאם נתרצה לגרשה ולפרוע לה כתובתה טוב שיתירו לו אף שלא מדעתה דמאי איכפת לה עתה שילך וינשא אשה בת בנים אחרי שהיא אינה אשתו עתה וזהו יותר חומרא מהרשב"א ז"ל לפי מ"ש בעניותין לעיל בעד הרשב"א ז"ל דאם היא תובעת להתגרש פשי' שנמחל איסור השבועה על זה הריב"ש ז"ל מחמיר יותר דמ"מ צריך שיתירו לו אף שלא מדעתה מטעם דמאי איכפת לה וכו'. ועוד פי' דבריו יותר דלא היה צריך ההתרה מאחר שכבר גירשה ונתפרדה החבילה והותר הקשר וכוונתו מבוארת שזה לא היה דעתו בשעת השבו' אלא בזמן שתהיה רבקה אשתו משא"כ כשהיא רוצה להתגרש שמוחלת לו השבו' אלא שלהוציא מידי ספק טוב להתיר לו אחר הגירושין. ונמצא דהריב"ש ז"ל חושש אף היכא שהיא תובעת ופשיטא ליה שכיון שגירשה והסכים לדבריה הרי לא נשאר לה עליו שום חומר שבועה כיון שמחלה השבועה וכשגירשה ועשה רצונה שנתפרדה החבילה עכ"ז מצריך לצאת ידי ספק להתיר לו אחר הגירושין והכי דייק בדבריו ז"ל להתירו אחר הגירושין דהיינו אחר שעשה רצונה וגירשה עכ"ז יתירו לו על צד היותר טוב. ועי' לה' מהריב"ל ז"ל ח"ב סי' פ"ט: ומן האמור בזה מה מאד אני תמיה על הגאון חק"ל ת"ק בח"ג ליו"ד סי' פ"ז ד' ץ' ע"ב שהביא תשו' הרא"ש הנז"ל ותמה עליו דהיכי חיילה השבועה מאחר דידע שפסקה מלדת והוי נשבע לבטל את המצוה. וכתב שכבר הרב מ"ץ ח"ג סי' ב' נרגש מזה ותי' דהשבועה היתה שלא ישא אשה אחרת. ותמה עליו הרב חק"ל ז"ל וכתב וז"ל ולדידי אין זה מספיק דלא היה לו לאסור הגירושין שלא נאסר והיה לו להשיב